מאמרים וטורים

לג בעומר – LOVE בעומר !

ושוב חזרה אלי אותה תמונה של ילדים והכל פתאום התחבר. פתאום ראיתי אותם מובילים את כל העצים למדורה ענקית משותפת, שמחה, כולם מוזמנים, כולם משפחה אחת.

• מאת: סיגל רץ
  
  

בעודי רכונה על המחשב בלי למלא אחר מינימום כללים נשיים (יושבת עם גב עקום, חסרת שעות שינה, עוף בתנור שמריח שכמעט נשרף וצועק לי "הצילו", ותוכנת אנדרואיד שמנסה לפענח כבר שבוע (כי נולדתי לפני שנת 2000...),  צפה לי תמונה שראיתי אתמול בפארק.

כמה ילדים בגילאים שונים מסיעים עגלות סופרמרקט (כנראה מושאלות), עמוסות בפלטות עץ מכל הסוגים. הם לא רואים את הדרך ודוהרים עם העגלות העמוסות לעייפה בקרשים למדורה.

וכך הם הולכים כמו נמלים, עגלה אחרי עגלה, ואין רגע של עצלות ואין רגע של מנוחה. יש מטרה. הולכים עליה עד הסוף. כל ארבעה בנים סוחבים עגלה, כי צריך ים של כוח סוס להזיז אותה.

לא מזמן ראיתי את אותם ילדים יושבים על הספסל בפארק, ריקניים, משועממים, לעיתים עם איזו נרגילה למרות שכל כך צעירים, ופתאום: רוח קרב. יש מטרה וכולם נרתמים ועושים את זה ביחד.

מה נשאר מהאקט המעניין הזה בסוף כל חג? למה חוזרים כל פעם לאותה השגרה? אני נזכרת בל"ג בעומר של שנה שעברה: ים של מדורות עד השמיים. כל התריסים סגורים, לא תולים כביסה בחוץ. השמיים משולהבים כתומים והגופים חמים מעוצמת המדורות. בטן עמוסה בטטות, מרשמלו ומה לא. למחרת בבוקר גבעות פחם שחורות מעטרות את המקומות בעיר שעוד לא בנו בהם גורדי שחקים. מרגיש לי שמשהו חסר.

חגים זה משהו שחוזר חלילה, כל שנה. מביא תמיד לחשבון נפש, להשוואה. מה היה, מה עכשיו ומה הלאה.

ושוב חזרה אלי אותה תמונה של ילדים והכל פתאום התחבר. פתאום ראיתי אותם מובילים את כל העצים למדורה ענקית משותפת, שמחה, כולם מוזמנים, כולם משפחה אחת. חאפלה, כמו שקוראים לזה.

והבנתי שמדורה זה חיבור. זה כדי לחבר אותנו את כולם. כל אחד שם את הקרש שלו, את הרצון שלו, וביחד נוצרת להבה מתנוססת ענקית ואיתנה.

פתאום זה נראה לי טבעי וברור של"ג בעומר זה חג של חיבור, של אור, של ביחד, של איחוד ניצוצות.

המחשבה הזו הביאה אנחת רווחה, כמו משהו שאתה מנסה לפענח שנים ופתאום יורד לך האסימון. ואתה הולך למדורה כדי להשיג את השמחה הזו של ביחד. ובמקום סתם מדורה שמותירה אחריה ענן אפור וכמה פחמים מפורדים- נשארים בלב שמחה, כוח, ואיחוד, כאלה, שמהם אפשר רק לעלות עוד ועוד.