מאמרים וטורים

למרות הכל אנחנו כאן

כשצפירת יום השואה מפלחת את האוויר, קשה שלא לחשוב מחשבה אחת...

• מאת: ניר יצחקי

כהרגלי בדפדוף בין ידיעות באתר החדשות כדי להתעדכן, אני מוצא את עצמי קורא שורות אלה: "קצת לפני השעה שבע, אבי התקשר אלי וסיפר לי שקרה אסון וסבא שלי נהרג. הוא היה בן 90 אבל עדיין צלול, הוא היה מלא שמחת חיים. הוא היה נוהג לשחק ברידג' ולעשות הליכה בכל בוקר באותו המקום - המקום שבו הוא נהרג. הנשים שהלכו איתו, עצרו לקנות משהו בקיוסק וכשהוא המתין להן אירעה התאונה".

עבורי ועבור רבים זהו אחד מיני עדכוני חדשות רבים שבקהות החושים שלנו כמעט והתרגלנו אליהם. עבור משפחת ההרוג, החברים שלו, הקרובים שלו, זהו אסון. הם אלה שיתגעגעו בחלוף הזמן כשירגישו בחיסרון נוכחותו, הם אלה שהזיכרונות המשותפים יצרבו את ליבם. אבל במקרה הזה כשאני מבין כי הסבא ההרוג היה גם ניצול שואה, משהו מטלטל אותי מבפנים ואני לא יכול להישאר אדיש.

זה דוקר לי בעין..הכול פה במדינה הוא סיפור פרטי ואישי אבל הוא משקף גם את הסיפור של החברה הישראלית כולה.

המלחמה לא נגמרה

נכתב כבר כמעט בכל ספרי ההיסטוריה וכך לימדו אותנו בבית הספר, שהשואה שעברו יהודי אירופה היתה הזרז להקמתה של מדינת ישראל. כל התקוות, הכיסופים, המאווים לבית, הפחדים, הרדיפות, הרצון למימוש, כל אלה דחפו אותנו היהודים לחזור אל חלקת הארץ הזאת ולקבוע בה את היתד לתקומת העם היהודי. ייבשנו ביצות, סללנו כבישים, בנינו מוסדות, פיתחנו כלכלה עם חקלאות תעשיה ומסחר, והכל לתפארת מדינת ישראל. או יותר נכון לתפארת תושביה. אלה ששרדו את השואה, אלה שהקריבו את חייהם בקרבות על קיומנו, הם תמיד היו ויישארו גיבורינו.

יחד עם זאת כמו כל חברה מתפתחת, אנחנו מוצאים את עצמנו חולים במחלות ילדות שגורמות לנו חום והזיה, גירוד עוקצני, כאבים בלתי נסבלים, לעיתים עד סכנת אובדן ההכרה. הפערים החברתיים גדלים ומעמיקים, אנשים חיים על סף העוני, זוגות צעירים מתקשים להתחיל לבסס את חייהם. האלימות גוברת בכל מקום ובכל צורה, אנשים מבוגרים ננטשים מוזנחים ונשכחים עד כדי חרפת רעב. גם ניצולי השואה-גיבורי התופת ההיא, מוצאים עצמם נלחמים על קיומם בשנית. ואולי הם הסמן למלחמה הקיומית העכשווית שלנו, הניסיון למצוא את הדרך להתקיים ולשגשג בארץ הזאת.

ללמוד את לקחי העבר

בכל יום זיכרון לשואה ולגבורה, הארץ מתעטפת יגון וכאב, סרטים דהויים בשחור לבן מספרים את הסיפור. אנשים מבוגרים שמתמעטים בכל שנה, זועקים בקול סדוק "למרות הכל אנחנו כאן". וכשהצפירה מפלחת את האוויר, קשה שלא לחשוב מחשבה אחת: זיכרון השואה נועד לכך שנלמד את לקחי העבר, שלא רק נכאב את ייסורי המוות, אלא נאפשר להם לדחוף אותנו לממש את החיים. היום הזה מזכיר לנו להודות על קיומינו כאן בארצנו ומפציר בנו להעריכה ולהשקיע בה, לא רק כמקום עם גבולות שנועד לשמור על בטחון העם היהודי, אלא כמקום בו הוא יכול לגלות שוב את מהותו.

קשה לי לא להתרגש מההזדמנות הגדולה שקיבלנו בחיים בארץ הזאת. בואו נחגוג אותם, בואו נממש אותם.
בואו נתחיל בכנות לרצות קצת לאהוב זה את זה.