מאמרים וטורים

"מנצח אחד" או "משפחה אחת"?

תמיד חינכנו את הילדים שלנו להיות טובים זה לזה, כי ידענו בתוכנו, באינסטינקט של הורים, שזה מה שישמור עליהם. איך הגענו למצב שמגיל מסוים והלאה אנחנו זונחים את ההיגיון הבריא וחיים לפי ערכים אחרים? פוליטיקה ממבט של אמא מודאגת. 

• מאת: סיגל רץ
  
  

-          "מחר לא הולכים לבית ספר".

-          "לא? למה?"

-          "כי יש בחירות. זהו יום הבחירות בישראל. בוחרים ראשות לממשלה." שמעתי את עצמי

           מהצד סחה כך לבני ותוך כדי תוהה...

והנה הגיע מחר. החלטתי לא לצאת לטיולי טבע מרוחקים כדי לא לבלות בשאיפת אויר אגזוזים אפרפר, ולשבת בתנוחת "המספר 4" שעות במכונית בפקקים. החלטתי לטייל בחוץ, באוויר, בעיר הריקה, ולחוש את משב האוויר, את השקט, לשמוע את קולות הילדים המשחקים בשמחה וגומעים את החופש להחליט "משלוש יוצא אחד".  

היו איתי שני בנים, תיק מלא פירות עסיסיים, כלי עם ארוחת צהריים בריאה, כדור ואני, אחרי שהעברתי את עצמי הכנה. כי להיות עם ילדים זו עבודה רצינית. 

אחרי משחק ספורטיבי עם עוד חברים בפארק, שמנו פעמינו לקלפי. לא לפני שהסברתי לילדים מהן מפלגות, מהם ראשי מדינות, מהן הדעות השונות המאפיינות את אותן מפלגות וזרמים. ותוך כדי שהמילים האלה זורמות מפי, הבנתי שמשהו לא נכון.

איך יכול להיות שאני מגדלת ילדים בבית-  מקנה להם חשיבות למשפחה, לחברות, ליחס טוב לזולת, להתחשבות והבנה ורגישות לכל אדם...במשך שנים בונה את הילדים להיות קשובים לזולת, ובהסברים בלתי פוסקים מסבירה להם שאפשר שיהיו כמה דעות ושתמיד אפשר למצוא את המכנה המשותף... ועד כמה צריך להרגיש את טובת הכלל, ולצרף ולשתף...ו.. ו... ו...

ופתאום אני מוצאת את עצמי מסבירה על מפלגות מפולגות, על דעות סותרות, על איזה שהם אנשים שרוצים לנצח את האחר כדי לשלוט. ושיש מישהו אחד שצודק. וקוראים לזה "דמוקרטיה". תוך כדי שהמילים יצאו לי מהפה הבנתי שאחרי כל החינוך לטוב, לשיתוף, לוויתור, ל"תהיו ילדים טובים" – אני בעצם מספרת עכשיו על מציאות הפוכה לגמרי.

איך זה יכול להיות? איך קרה שמשהו בדרך השתנה?

 ואני עומדת מול הקלפי, ומסבירה על הבחירה החופשית של האדם הבוחר מאחורי פרגוד כדי שלא ישפיעו על דעתו, וגם זה הפוך לחינוך הילדים. כי ברור שתמיד כיוונתי אותם שלשמוע את דעתם של האחרים מעשירה אותם, ושכל אחד חופשי לחשוב כפי שהוא, וביחד מתקבל מרקם מיוחד, איזו הרמוניה שנוצרת מהמגוון.

יצא, שיחד עם המידע המפורט שנתתי, על ממשלה, על בחירות, על איך זה נעשה בפועל, על ספירת הקולות, הרגשתי שכל הסאגה הזו היא לא המשך טבעי של אותו טוב אליו כיוונתי את הילדים. אותו המשך חיים שאליו קיוויתי שיגדלו. אלא בדיוק ההפך.

 איך אפשר לדבר על שלום כשבעם שלך, במשפחה שלך, אתה מפולג? מהי אותה נקודה בה אתה מפסיק להיות אותו "ילד טוב" שאמא כיוונה אותך להיות כדי שיהיה לך טוב בכל מקום, ושלאחרים יהיה טוב בקרבתך? איך יכול להיות שכשאתה גדל אתה שומע דברים הפוכים לגמרי?

כאמא היתה לי הבנה, הרגשה, הלב שלי ידע בבטחה מה אני רוצה להגיד לילדים. הייתי רוצה להגיד להם שיש בחירות, ושבבחירות האלה, כל אחד אומר את דעתו, וכולם מקשיבים, ויושבים ודנים ביחד, כמו במשפחה אוהבת היושבת סביב השולחן ומחלקת את העוגה בין כולם. ואיך כל אחד מרגיש שהאחרים חשובים לו, שהנקודה המשותפת לכולם היא הנקודה הנכונה שנותנת מקום לכל אחד ואחד. וכשזה אמיתי אז לא צריך את כל הפרסומות והקמפיינים. כי טובת הכלל היא טובת היחיד. ולא צריך הרבה קלפים בקלפי. אלא צריך קלף אחד מנצח! חזק! קלף שבו כולם ביחד, כמבוגרים, לוקחים אחריות על העתיד של כולנו. ומתבגרים קצת (כמו שקרה לי כשהסברתי לילדים) ומבינים שהמשחק שבו שיחקנו עד עכשיו כבר לא מתאים לנו. הוא נועד כדי לתת לנו הבנה "על הבשר" איך לא מנצחים. ועכשיו אפשר להסיר את המייק אפ והחיוכים המעושים, ולחייך ממש מתוך הלב. מתוך ההבנה שהאחר הוא שותף אמיתי שלי.

ואין צורך לעשות פרצוף מפחיד למישהו, ושהוא יעשה לי, כי כל הבעה כזו גובה קורבנות. המשחק הזה של מי שולט במי כבר לא עובד. אלא, מה שאמא רוצה להגיד לילדים שלה, אותו כיוון, הוא הנכון לכולנו. בין אם אנחנו ילדים או ילדים שהתבגרו ועדיין משחקים במשחקי מלחמה מסוכנים.

אפשר פשוט לפתוח את הלב לאותה אמא שבנו, ולהאמין ולדעת בבטחה שהכיוון של הלב שלה הוא נכון, והוא ממשי, והוא בר ביצוע. ולא צריך קמפיינים ציבוריים. אלא צריך את הלב של כל אחד, ובחיבור הלבבות לכיוון הזה הפשוט, החם, המרגיע – אפשר לגלות את החיים. חיים שלהם שותף כל אחד. כל תינוק, כל זקן, כל אדם. כל אדם.

אני רוצה להגיד לילדים שלי, שהעולם הוא משפחה אחת. ושכל אחד עושה כל שביכולתו לתרום לכלל. ובכך שכל אחד נותן משהו קטן- אנחנו מגלים שהצלחת המרכזית שבינינו מלאה בכל טוב, והלב שלנו שמח. ואותה משפחה חמה שגמענו בילדותנו, ממשיכה לעטוף אותנו, ומימדי הדאגה שבה עצומים, מרגשים, ואנחנו כלב אחד פועם.

פועם מהתרגשות, פועם מהגילוי שביחד זה אפשרי. הביחד זה הלב שלנו שמפעים בנו את החיים.