מאמרים וטורים

חמגשיות או לא להיות

לפני כשבועיים שודרה כתבה שתיעדה איך – בניגוד להנחיות משרד החינוך – לא זוכים תלמידים ממשפחות מעוטות יכולת לארוחה חמה, משום שהוריהם אינם משלמים בעבורה, לעיתים מבושה. בעקבות התחקיר חודדו הנהלים, אבל בדיקה חוזרת חשפה כי רבים נותרים רעבים. איך מרגיש ילד במצב כזה?

• מאת: ניר יצחקי

מיד בסוף הפסקת הצהרים, אני הולך לברזיה ושוטף טוב טוב את המזלג ואחר כך את הכף. אחרים לא מבינים בשביל מה לשטוף כלים מפלסטיק שכולם תמיד בסוף זורקים. אבל אני צריך שיהיה נקי גם למחר. האמת שפעם היה יותר פשוט, כל הילדים היו מביאים סנדוויץ' מהבית ואוכלים בהפסקה. מאז שהתחלנו ללמוד עד מאוחר והוסיפו לנו הפסקת צהריים משותפת, התחילו העיניינים להסתבך.

בהתחלה ההורים שילמו לבית הספר וקיבלנו ארוחת צהריים. באמצע כיתה ו' אבא הגיע לבית הספר דיבר עם המנהלת, ומאז אני והאחים שלי הפסקנו להשתתף.

אמא ואבא עובדים קשה, מהבוקר עד הערב. אמא עובדת בחנות בגדים ואבא מחסנאי בסופר שבקניון. אבא תמיד אומר שהוא בקושי סוגר את החודש, אף פעם לא הבנתי למה הוא מתכוון. פעם כשהם התווכחו, והיא ממש התעצבנה אמא אמרה לו: "איזה מן אבא אתה, אפילו כסף לארוחת צהריים לילדים בבצפר, אתה לא יכול לארגן ". אבא התבאס מאוד ושתק. אחר כך כשהיינו לבד אמרתי לו שאני בכלל שונא את האוכל של בית הספר, יש לו ריח מגעיל. שיקרתי, כי רציתי שיפסיק להיות עצוב, האמת שהאוכל מריח ממש טעים. ההורים אמרו לנו שהאוכל בבית הספר הוא תעשייתי ולא בריא, ועדיף שנאכל את הסנדוויץ שוקולד שמכינים תמיד בבוקר.

כשמביאים את הקרטונים של האוכל, יש את התורן של הכיתה והוא מחלק לכולם חמגשיות. רק לפי הרשימה. בכיתה אצלנו רק אני ועוד שניים לא נמצאים ברשימה, ואוכלים את מה שהבאנו מהבית.

בהתחלה זה היה מוזר, כי קצת קשה להיות שונה. כולם מסתכלים עליך בעיניים מרחמות כאילו שאתה מסכן. אני הייתי תוקע את העיניים בסנדוויץ ומחכה שההפסקה כבר תיגמר. רציתי רק להיות כמו כולם, ושיפסיקו ככה להסתכל. עם הזמן זה לא היה אכפת לי, להיפך חשבתי שאני מיוחד, וחזק, כי יש לי כח לעמוד מול כל המבטים והריחות המגרים.

בשבועיים האחרונים הכל פתאום התחיל להשתנות. באחת ההפסקות כששני ילדים מהכיתה התחילו לשחק בקטע סטנד אפ, והחליטו להריץ עלי בדיחות. לפני ילדים מהבית ספר הם אמרו:"בטח הבית שלכם הוא כמו של בדואים, הכל על הרצפה כי אין כסף לרהיטים" ואחר כך הוסיפו: "לך תנקה את הפרצוף שלך, כמו תינוק אוכל פרוסה עם שוקולד". אני רק עניתי: "שאם השכל היה כמו כסף הם בטוח היו עניים". ואז דני התערב. הוא התחיל להתעצבן ורב איתם עד שכמעט היו מכות. בסוף כשכולם הפרידו מכולם הוא פנה אלי ואמר: "מחר אוכלים ביחד".

מאז אותו מקרה כל הפסקת צהריים, דני מביא את החמגשית שלו ואני מביא את הסנדוויץ והכלים מפלסטיק שלי ואנחנו יושבים בסוף הכיתה. בהתחלה אוכלים ביחד את האוכל המבושל ובסוף מקנחים בסנדוויץ שוקלד גורמה. פעם כמעט ולא דיברנו, ועכשיו מצאנו שאנחנו קצת דומים. וככה יושבים מספרים בדיחות וצוחקים, מדברים על מוסיקה וסרטים ולפעמים סתם שותקים. כמו שאפשר לשתוק רק עם חברים טובים. לאחרונה התחילו להצטרף עוד חברים מהכיתה שמתחלקים עם שני הילדים האחרים, עד שפתאום ניהיה שולחן גדול כמו בארוחת שבת.

היום אני מרגיש הרבה יותר שבע וקצת עשיר, כי הרווחתי חברות אמת. פתאום גיליתי שגם אם הדברים ניראים בהתחלה גרועים ומבאסים הם יכולים מיד להשתנות. כל מה שצריך, זה חברים טובים.