?value=0&label=EDBeCP3rxAMQt5ey-gM&guid=ON&script=0

מאמרים וטורים

קנויים

shutterstock 12165400 new

 

גם בקניון אפשר לרכוש תובנות.

אני לא ממש טיפוס של קניונים. שונאת את הפרסומות המזמזמות באוזן, והמוסיקה הרועשת בחנויות שלא מותירה שבריר מחשבה צלולה על מה באמת אני צריכה או עושה פה. אבל מה, היום הייתי חייבת להגיע למרכז הקניות ה"משוכלל" הזה. יצא שהצטרף אלי ילד של קרובי משפחה. ילד בכיתה א'.

חשבתי שאני מכירה את הילד היטב, אך היום הופתעתי לגלות שלא כך הוא. מהשנייה שנכנסנו לקניון, הילד הביט סביבו בתזזיתיות ואמר: "נקנה את זה". "נקנה את זה, נקנה את זה", וכך ללא הפסקה, ממש ללא הבחנה בין הדברים שרצו לו מול העיניים, או שהונחו אל מול עיניו. בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות רבה. חשבתי לעצמי: ילד, רואה, מתעורר רצון, רוצה.

קניתי את מה שהייתי צריכה, עבור חברה אגב, לא עבורי. הילד בחר ממתק ופריט נוסף, וחשבתי שה"בור" בא על סיפוקו. אך מהר מאוד גיליתי שלא מדובר בבור. אלא קורה פה משהו אחר לגמרי. בילד פועלת תוכנה של סביבה שמשדרת: לצרוך, לצרוך עוד, ועוד, ועוד, ועוד. ולילד לא הייתה מנוחה.

היה לו רצון לקנות מכשירים טכנולוגיים משוכללים, משחקים שמופיעים בפרסומות ובקלפים מהסוג שמוכרים לילדים, צעצועים עם דמויות מסרטים שעושים מהם אחר כך מוצרים, מעיפרון ועד נעלי בית ותיקים וכדורים.

אחרי הסשן הזה הבנתי שבעצם אנו חיים בחברה שעושה מאיתנו צרכנים. הכול משדר לנו: "תיקנה". תיקנה איי פון, תקנה כי יש חברה שמשווקת ראשונה והסחורה תהיה שם כבר מחר. חמשת אלפים שקל? מה זה לעומת זה שלאחרים יהיה ולי לא. טאבלט? אני לא יודע בשביל מה, אבל אני בטוח צריך את זה. והבור גדל מיום ליום, ויש מי שמשלשל לכיסו סכומי עתק.

ובלי משים גידלנו דור של צרכנים, אנחנו הרי מהווים דוגמה חיה לכך בעצמנו.

איך עוצרים את רכבת ההרים הזו שנקראת: דור הצריכה?

עוצרים אותה בכך שמבינים שבעצם אין מילוי בכל אלה. מכך שמבינים שהפרסומות הן אלה המשדרות לנו שאנו צריכים, והתת-מודע והמודע שניהם גם יחד "קונים את זה"; מבינים שכל החפצים למיניהם יוצרים מעין "עניין מלאכותי" שאנו לא מוצאים בו עניין יותר מכמה רגעים. ואותו איי פון מבזבז לנו שעות יקרות מהחיים בדפדוף בעיסוק בכלום בעצם.

אנחנו לא באמת דור של צריכה. אנחנו דור שצריך משהו; דור שמגלה מתוך אותה צריכה אינסופית, שאם הוא מרים את עיניו מהאייפון למשל, אז יש סביבו אנשים, והוא לא זוכר איך זה להיות בקשר איתם. לא מאחורי מסך מגע, אלא לב אל לב.

אותו ילד שהיה איתי, ואותם ילדים צעירים שמשחקים יחד וצוחקים, ראויים לגדול לערכים של לדעת לדבר זה עם זה, להקשיב, לחלוק דעות, ללמוד זה מזה, ולבנות עולם של הרגשה, עולם של ביחד, של סיפוק אמיתי.

  • מאת: סיגל רץ

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך