מאמרים וטורים

לצאת מהקופסה

ניר יצחקי פותח את שנת 2013 עם רצון לחשיבה קצת אחרת על עצמנו ועל האחרים 

אדם עולה לאוטובוס, רוצה להגיע מנקודה אחת לנקודה שנייה.

כמו שהייתי רגיל להיכנס לאוטו, לסגור חלון, להדליק מזגן, וכל העולם כמו סרט חולף מולי בשמשה הקדמית. פשוט להתגלגל קדימה. אבל באוטובוס הדלת נפתחת, אנשים עולים ואנשים יורדים. ולפעמים האוויר נהיה סמיך, ריחות שונים ומשונים מתפזרים בחלל וסוגרים את המרחב. בקופסה הארוכה המתגלגלת הדברים מתקיימים באורח נס. מצד אחד סדר מופתי ויחד איתו בלאגן אין סופי, שמאפשרים לכולם לעלות ולרדת. עד שמישהו מגיע, נתקע באמצע ומפר את האיזון.

כך היה השבוע, כשבחור צעיר, נדחף בתזזיתיות מופגנת, מפלס מקום כמעט בכוח, ונוחת לישיבה על המדרגה בסוף האוטובוס. הפינה הקריטית הזאת היא בדיוק המקום שבו אף אחד, אף פעם, לא יודע איך לתמרן. המחשבה שעוברת לי בראש היא שצריך לטפל במי שתכנן ככה את האוטובוס. שהוא וכל משפחתו יגורו פה שנה, כעונש על השכל הגאוני שלו שהמציא דבר כזה.

צלצולי פעמונים

אני מסתכל על האנשים שמסביב. כולם שקועים בשלהם אבל עוד מעט יצלצל הפעמון ויתחיל הבלאגן. מהכיסא מאחוריי קמה הג'ינג'ית עמוסה בשקיות. היא מפלסת את דרכה, כמעט נופלת מהדילוגים. והבוֹק עדיין על המדרגה. בתחנונים אני מנסה לשדר לו מחשבות כמו אורי גלר, "טמבל, אתה לא קולט מה קורה? קום כבר משם". וברור לי שזה שיושב בכיסא הפנימי שלידי ירצה לקום עוד רגע, ולא ידוע איך כל זה יגמר.

מחשבות אפלות ומלוכלכות מתחילות להציף אותי ולהסריח את כל האוטובוס. "ערסים, חסרי תרבות, צעקנים, חושבים שהם עכשיו בשכונה מנכסים לעצמם עוד טריטוריה ומצפצפים על השכן ממול. למה לעזאזל נותנים להם בכלל לגדול? למה לא מעבירים אותם סדרת חינוך?". כל הדעות הקדומות שאספתי במודע או שלא במודע, התפרצו להם כמו אפר מלוע הר געש, מכסים את השמים שלי. ואני לא מבין מאיפה כל זה מגיע, כבר שכחתי שעד כיתה ג' גם אני גרתי בשכונת פשע שמככבת היום בכותרות? מאיפה ההתנשאות הזאת נדבקה בי?

והנה זה שיושב לידי מרים עצמו מהכיסא, עושה תנועה לכיוון היציאה. ואני תקוע בין הנודניק על המדרגה לזה שחייב עכשיו לרדת. כפתרון בזק, שתי אצבעות שלי דוחפות אותו בגב ובסמכותיות של מ"כ טירונים אני פולט: "אתה מוכן כבר לקום?". אבל הוא לא זז. זה שלידי קופץ מעל המושבים. ואני רותח מבפנים. הבחור בטון מיתמם של ילד קטן עונה לי: "מה, אבל יש פה מקום". לי עולה הדם לראש, ואני פתאום מבין את גודל הסכנה. לך תדע, עימות כזה יכול להיגמר בדקירת סכין ישר ללב שלי. אחת שיושבת מולו נועצת בו מבט של שנאה, שמקפיץ אותו מהמדרגה לאחר כמה דקות. הוא פונה אל הבחורה איתה עלה לאוטובוס, ומדבר איתה בשקט. שניהם מתרוממים על רגליהם, כאילו מתורגלים לחיות במנוסה ועומדים ליד הדלת.

את המושב הפנוי שנשאר תופסת אחת הנשים שעמדו במעבר כי קודם לא היה מקום. המום מחוסר הרגישות שלה, אני פתאום קולט שהיא בהריון מתקדם. כמה זמן כבר עבר כשאני עסוק במלחמת הצדק שלי והיא פשוט עמדה שם, עם התיק הגדול הזה על הגב, במעבר הצפוף? איך לא נתתי לה לשבת במקומי אני חושב... איפה הרגישות שלי? כמו בסרט מתח טוב כל התמונה מתהפכת ואני קולט איך הייתי עסוק כל כך בעצמי, ויצא שהייתי אני הפושע, לא פחות מאף אחד אחר, אולי אפילו יותר.

חשבון בבקשה

אני מרגיש איום. לא אכפת לי כבר שקשה לעבור במעבר, איכפת לי המצב הזה בינינו. כבר עברנו כמה תחנות והנערים עדיין עומדים שם ליד הדלת. כולם שותקים מסביב, מפנים מבט אטום בחלונות, כאילו כל מה שקרה כאן לא נוגע גם להם. אני חושב לעצמי, ממתי הפכתי לוועד האוטובוס? למה כולם שותקים ורק לי זה הפריע כל כך? ואני מתחיל להתבייש. איך מצאתי את עצמי בסיטואציה כזאת? לא רק שלא שמתי לב לשום דבר אחר, יש לי תחושה חזקה שפגעתי בשני הצעירים האלה, בלי להתכוון. שוב הם מרגישים דחויים, כאילו לא רצויים בגלל השכונה שבה גדלו. אבל אני יכול להישבע שגם אם הייתה יושבת שם צפונבונית עם תעודת דוקטור תלוי על צווארה, זה היה מעצבן באותה המידה. זה לא קשור להשכלה. ובכל זאת אני לא מכיר את הבעיות שלהם, ולכן אני גם לא יכול לשפוט אותם.

ככל שחולפות התחנות ומסביבי הכול מתרוקן, הפרספקטיבה מתרחבת ומחלחלת ההבנה, שהחיים דומים לקופסת האוטובוס הזו. רגע אתה נכנס ובסוף גם יוצא מהקופסה. וכל עוד אני נמצא בה, הייתי רוצה ללמוד להסתדר עם אלה שמסביבי. קצת לצאת מהתחושה של עצמי בלבד ולנסות להרגיש גם את האחרים. אני רוצה להגיב מתוך אמפטיה ורכות, כי אי אפשר לדעת איזה שק של בעיות סוחב על גבו האדם שנמצא עכשיו מולי. אני רוצה לראות את עצמי באמת, ולא למהר כל כך לשפוט אחרים. רוצה לפתוח את העיניים שלי למה שבאמת קורה, ולתת דוגמה חיובית. שנת 2013 כבר נפתחת, ואולי יש הזדמנות לכולנו לחוות מציאות אחרת. אני מהרגע הזה, בוחר להסתכל אל האחר.

• מאת: ניר יצחקי