מאמרים וטורים

סיבה למסיבה

מיומנה של סטודנטית

21:00, אנחנו נוסעים כבר יותר משעה דרומה למסיבה שהגיעו אליה דיג'יים מכל העולם. וואי, איך חיכיתי למסיבה הזו, קניתי כרטיסים כבר לפני חודש. אני אוהבת את המסיבות האלו שבהן כולם מחייכים ושמחים, ויש שם תחושה שכולם אוהבים את כולם. מישהו הסביר לי פעם שזה בגלל כמות הסמים והאלכוהול שיש שם, אבל אני העדפתי להישאר עם תחושת האהבה, והאמונה הנאיבית שהיא אמיתית. איזה כיף!

כבר 22:30 ואנחנו מאוד נרגשים. מצאנו חנייה. מתקרבים לכניסה ומרחוק כבר רואים את האורות הכחולים של המשטרה. אוי לא. גם הפעם המסיבה נסגרה לפני שהספקנו ליהנות ממנה. איזה באסה!

אנחנו חושבים מה לעשות ומחליטים להמשיך למסיבה בסביון. בשעה 23:30 מצאנו חנייה. אני יוצאת מהאוטו, מסדרת את השמלה הקצרה, משאירה את המעיל באוטו. קר. מאוד קר. לא נורא, קצת אלכוהול והכל מסתדר. אבל הקור חודר לעצמות. אין מצב שאני לובשת משהו על שמלת הגופייה שלי. מדליקה סיגריה, אולי זה יחמם אותי קצת. מגיעים לכניסה, ואחרי 7 דקות בקור המקפיא, ו200 ש"ח נכנסים פנימה. לא האמנתי למראה עיניי. אמנם חשבתי שיום אחד זה סביר להניח יקרה, אבל למה עכשיו, למה דווקא היום? לא יכלו לדחות את זה בעוד איזה חודש? אני עוד לא מוכנה לזה.

מסיבה בלי אלכוהול?! לא, אין מצב, אני לא יודעת מה לעשות..מדליקה עוד סיגריה. שנייה אחר כך אני כבר רואה את השלט "אסור לעשן". מה אני עושה פה?! אני כל כך עסוקה בעצמי ובהלם שלי, שאני בכלל לא שמה לב מי האנשים שנמצאים סביבי. אני רוצה ללכת, אבל אין לי כח לחפש עוד מסיבה. גם עוד מעט מגיעה "השעה", ואין מצב שאני אבלה בה באוטו. נו, טוב. אני מחליטה שכדאי לתת לזה צ'אנס.

באקט נדיר, אני מחליטה ממש להסתכל על האנשים שיש סביבי, ואני מתפלאת לראות שהם ממש שמחים. אבל איך זה יכול להיות? אין פה שום אמצעי שמוכר לי ושיכול לעורר בי שמחה. בא לי לברוח, אבל מישהי מושכת אותי לתוך מעגל הריקודים. היא צוחקת ואומרת שגם היא פעם ראשונה, ושזה הרבה יותר קל ממה שזה נראה. זו מסיבת "חיבור". החוקים הם שאף אחד לא מתבודד, כולם מסבירי פנים לכולם, פותחים את השנה בטוב.

תוך כדי שאני רוקדת באוטומט, לא ממש שמה לב למה שאני עושה, פשוט מנסה להתרגל להרגשה, אני קולטת שיש לי חיוך מרוח על הפנים. זה כנראה מדבק העניין הזה. כולם צוחקים, כולם שמחים, הhigh טבעי. המוסיקה נוגעת בלב ואני מאפשרת לעצמי להתמוסס אל תוך הקהל, פשוט ליהנות ולהירגע, ולרגעים אני מרגישה משהו מאד חם כזה בלב. זה בא והולך ואני עוד לא ממש מאמינה, כן אני,  הנאיבית... זה נראה כל כך פשוט, בלי סמים, בלי אלכוהול, רק חבורה של אנשים שאמיצים מספיק להודות שזה מה שחסר.

אולי זה באמת קורה... אולי זה לא סתם נדמה לי, אולי השנה באמת תהיה טובה.