מאמרים וטורים

עכשיו זה מדעי: במלחמה אנחנו יחד, ובשגרה אנחנו אגואיסטים

פרופ' אייל וינטר מהאוניברסיטה העברית מסביר את הדואליות שבחברה הישראלית. מצד אחד אנו חווים רגש קולקטיבי חזק של סולידריות בזמני משבר ומלחמה, ומצד שני אינדיבידואליזם חסר מעצורים בזמני שגרה. למה זה קורה לנו?

• מאת: ניר יצחקי

עד לא מזמן נפלו פה טילים. חווינו ימים של חרדה ופחד מול הבלתי צפוי, צינורות מתכת שעפים בשמיים ונוחתים אל תוך החיים שלי ושלך. לצערנו הרב היו הרבה נזקים בגוף ובנפש, וקרה גם דבר נוסף. שוב הרגשנו יותר סולידריים, קצת יותר אחווה ואחדות שהזכירו לנו שבמצבי משבר או מצוקה מתקבצת החברה הישראלית, מתעטפת אל תוך עצמה, ומגלה את החום והדאגה שבה. והיום, מרחק של פחות מחודשיים מאותם אירועים שכבר דוהים בזיכרון, בקלות ניתן לחוש את השיגרה. עם ישראל השיגרתי הוא הרבה יותר עצבני, גס רוח, ונדחף בתור. הוא מקמבן על ימין ועל שמאל, וממהר מאוד לכן הוא חותך אותך עכשיו בשוליים. את התחושות האלה יוכל לתרגם כמעט כל ישראלי לשפה זו או אחרת. וכבר לא מדובר רק בתחושות, עכשיו זה מדעי.

פרופ’ אייל וינטר מהאוניברסיטה העברית,  מסביר במאמר ב"הארץ", את הדואליות הזו שבחברה הישראלית. הוא מתאר את החשיבות בקיומם של הרגשות הקולקטיביים, הקיימים בחברה הישראלית במצבי משבר ומלחמה, כצורך הישרדותי, ומהצד השני את המחיר שגובים אותם רגשות, הבאים לביטוי בצורת פורקן ומעבר לאינדיבידואליזם חסר מעצורים במצב של שלום ושיגרה. כשמדובר בזמנים של שגרה, "מחקרים רבים בכלכלה התנהגותית, מגלים שאנו הישראלים מתנהגים באורח חמדני יותר ומתחשב פחות בהשוואה לאמריקאים, לגרמנים, לסלובנים במגוון סיטואציות אסטרטגיות שנבדקו במעבדה...הישראלים תחרותיים ואגרסיביים יותר, ומתחשבים פחות, מרובם המוחלט של המשתתפים בניסויים במדינות אחרות”.

 פרופ' וינטר תולה את הסיבה להבדל בינינו למדינות אחרות בכך שהחברה הישראלית בנוסף לרגשות קולקטיביים מעריכה מאוד הצלחה אישית ואינדיבדואליזם. זה המנוע שמוביל את ההצלחה של הישראלים במגוון תחומי ידע רבים ביחס לעולם. לכן במצבי שיגרה נוטה הישראלי לדאוג לתועלתו האישית ונוטש את הסולידריות.

וינטר מדגיש את השפעתם של גורמים חיצוניים על הרגשות הקולקטיביים. הוא טוען שהשליטה והניתוב של גורמים חיצוניים אלה נמצאים בידי הממשלה, ולכן עליה לדאוג לאיזון וריסון שלהם. אך עלינו לשאול את עצמנו האם באמת הממשלה אחראית להתנהגות שלנו, או שמא יש לנו קצת בחירה בהנהגת החברה שלנו לטוב?

אסור לנו לשכוח שהדבר נימצא בידינו ולא צריך לחכות לממשלה זו או אחרת או לתלות בה את הפתרון. למעשה כל אחד מאיתנו יכול להוות סוכן שינוי בחברה אם ירצה, מתוקף ההשפעה ההדדית העצומה שיש לנו זה על זה בחיינו היומיומיים. גם על זה יש הרבה מחקרים. ככל שיותר אנשים יאמצו ערכים של סולידריות ועזרה הדדית ויפעלו בהתאם להם, נוכל בתהליך טבעי ובלתי כפוי לחוש את השינוי. במקום להעריך את האינדיבידואליזם הקיצוני נזכור כמה טוב עושה לנו הביחד כשקשה, ונאמץ אותו גם בעסקים, בפוליטיקה וברחוב. לאט לאט נהפוך לחברה שמאפשרת מצד אחד לכל אדם לבטא את יכולותיו הייחודיות ולהצליח, ומצד שני תכוון להשתמש בתחרותיות ובמנוע הפנימי למען טובת החברה, ובכך תשמר הסולידריות ויתרונותיה גם אחרי שתשכך הסערה.

כדי להינצל מהפערים החברתיים, המשבר הכלכלי והאיום הבטחוני אנו זקוקים לאיחוד הכוחות המשותפים שלנו במשך כל ימות השנה.