מאמרים וטורים

חלום ירושלים - הגענו לכאן כדי להיות ביחד

מידי שנה ביום ירושלים נוהגים בני קהילת "ביתא ישראל" לעלות להר הרצל ולהתאחד עם יקיריהם שנספו בדרך מאתיופיה לארץ ישראל ולא זכו להגשים את חלומם להגיע לירושלים

מאת: איילת וורקנה

אמנם באופן אישי לא היה לי חלום להגיע לירושלים, כי גדלתי בישראל מגיל מאוד צעיר, אבל חוויתי את החלום הזה כל הזמן דרך המשפחה, הסיפורים והמסורת שהיא מאוד מרכזית בחיי המשפחה והקהילה. מדובר על חלום שהחל לפני מאות שנים ועבר הלאה דרך דורות רבים, המשיך דרך מסע מפרך של חודשים רבים במדבר והתחיל להתגשם בדצמבר 1984 כשהגענו לארץ ישראל.

כמעט בכל שבת משפחתית יש רגע מיוחד שבו מתעורר סיפור על החיים בכפר באתיופיה, סיפור שקשור לחלום על ירושלים. מכל הסיפורים, זכור לי ביותר הסיפור של סבא על האנשים שהיו עובדים וחורשים בשדות, וברגע אחד, כשהיו חולפות מעליהם החסידות בעונת הנדידה שלהן לארץ ישראל, היו כולם עוזבים את עבודתם, נושאים עיניהם למרום, ושואלים: "שִימֵלָה, שִימֵלָה! אָגֵרַצִ'ין יְרוֹזָלֶם דֵהנָה?" (חסידה, חסידה! האם שלומה של ארצנו ירושלים הוא טוב?), כאילו היו נושאות החסידות הללו לארץ ישראל את כל תקוותיהם, כמיהתם וגעגועיהם לשוב אליה.

כילדה קיבלתי באופן טבעי ובלתי מעורער את תחושת הגעגוע שלא חדלה לרגע ותמיד הייתה שם – בבית, בטקס החג, בתפילות ויותר מכול, הגעגוע היה ניכר על פניהם של האנשים. אך ככל שגדלתי התחלתי לתהות על תחושת הגעגוע הזו שכבר לא הייתה נראית לי כדבר מובן מאליו. עד שפעם אחת, כשהתלוויתי לסבא לנסיעה לחג בירושלים, החלטתי לנסות ולהבין את פשר הדבר.

זו הייתה שעת צהריים, עמדנו בטיילת המשקיפה על הנוף המרהיב לעיר העתיקה, להר הבית, למקום שהיה פעם בית המקדש. החלפתי מבט אחרון על העיר לפני שעלינו לאוטובוס חזרה הביתה, ופניתי אל סבא בתמיהה: "למה האנשים עוד מתגעגעים? אני לא מבינה. הרי כבר הגענו לירושלים, הנה אנחנו כאן! אחרי חלום של שנים ומסע קשה במדבר, הגענו! למה עוד מתגעגעים?".

סבא הביט בי במבט מבין כאילו שחיכה לשאלה הזו והשיב: "אמנם המסע שלנו תם, הגענו לארץ ישראל, לירושלים הבירה, אבל הוא עוד לא נשלם". פתאום הייתה שתיקה ארוכה, הייתי מבולבלת והרגשתי מבוכה. ואז הוא המשיך: "את רואה את החומות הללו?" שאל כשהוא מצביע לעברן, "כן" השבתי, "את ההרים שמסביב ואת ההר הזה עליו עמד בית המקדש?", הנהנתי בראשי בחיוב, כשאני מחכה להבין מה הוא מנסה לומר לי. "זאת לא ירושלים", הוא לחש, כאילו ביקש לגלות לי סוד. לרגע נבהלתי ומיד שאלתי "מה זאת אומרת? זאת לא ירושלים?!".

סבא שהזדהה עם הבהלה שלי, השיב מיד בקול מרגיע, "ירושלים זאת הרגשה שהאדם נושא בליבו", אמר כשהוא מביט בי בעיניים זורחות, "ירושלים זאת ההרגשה שבה כולנו, עם ישראל, חיים יחד באהבה, ממש כמו אחים, כמו שהיינו פעם. לירושלים הזו חלמנו להגיע ואליה אנחנו רוצים לחזור. נכון, אכן הגענו לארץ ישראל והיום אנחנו ניצבים כאן בירושלים, אבל זה רק חלק מהדרך שעשינו ולכן יש לנו עוד למה להתגעגע ועוד למה לקוות".

סבא הביט אל תוך עיניי כאילו הוא מבקש להגיד לי את הדבר החשוב ביותר שאמר לי אי פעם, והוסיף, "כשנגיע להרגשה הזו, אז תדעי שהגשמנו את החלום. אז תדעי שהגענו לירושלים..."