מאמרים וטורים

ערבות הדדית – כי לכולנו מגיע לחיות בכבוד

עם הכרזת העצמאות קיבלנו את מרותה של מדינת ישראל, מתוך תקווה להיות אזרחים שווים בה, כפי שצוין במגילת העצמאות

• נורי אלעוקבי, הוא יו"ר האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדואים בישראל, בן לשבט אלעוקבי, תושב הכפר אל-עראקיב שבנגב

בבית משפחתי הוקם בית משפט שבטי מטעם המדינה. בביתנו גם הוצב הקלפי הראשון לבחירות הראשונות בשנת 1949. הודעות לבוחר שקיבלו הורי שמורות עימי עד היום.

אולם תקוותנו לחיות בכבוד במדינה, התנפצה לרסיסים. בסוף שנת 1951 נדרשנו לפַנות את כפרנו, אל–עראקיב, "כדי שהצבא יתאמן בשטח". נאמר לנו, "רק שישה חודשים ותוכלו לשוב למקום". הסכמנו בעל כורחנו, והאמנו להבטחה שניתנה לנו. בנובמבר הקרוב ימלאו 60 שנה לציפיותינו לשוב הביתה.

עוולה זו, שזעזעה את המגזר הבדואי כולו, עוררה אותי לפעילות ציבורית. אני סבור כי נישול האזרחים הבדואים מאדמותיהם ואי דאגה למקורות פרנסה למגזר הבדואי, היא הדרך הבטוחה להידרדרות המגזר, ולהידרדרות הנגב כולו. היעדר מקורות פרנסה באזורי המחייה של בני המגזר הבדואי מהווה עילה לאבטלה רחבה, שמובילה לעוני כבד. והעוני מוביל למרמור ואף לפשיעה.

השלטון מזניח ציבור גדול של אזרחים, ובכלל זה גם ציבור גדול של יהודים, והופך אותם לנטל על הכלכלה, במקום לאפשר להם לתרום למשק ולצמיחה הכלכלית.

אינני אדם פסימי. אני מאמין בכל לבי בשינוי. האמונה בשינוי דחפה אותי להגיע מדי ערב בחודשיים האחרונים למאהל המחאה בבאר שבע, ולנסות לתרום את חלקי במאבק. אומנם הכאב שעימו הגעתי למאהל הוא חוסר ההתחשבות בזכויותיו של המגזר הבדואי, אך אני סבור שהממשלה חייבת לדאוג לזכויותיהם של כלל אזרחיה. הצטרפתי למחאה כי אני מאמין שכדי שקולנו יישמע, כולנו צריכים לתת כתף זה לזה. ערבות הדדית, כפי שאני מבין אותה, היא קודם כול האחריות לעזור איש לרעהו בעת הצורך.

לאורך השנים הושקו ארבעים תוכניות לפיתוח הנגב בהשקעה כוללת של מיליארדי שקלים – כולן כאחת נפלו. מדוע? מפני שלא כל האוכלוסייה הייתה שותפה להן.

האוכלוסייה הילידית בנגב מעוניינת להשתלב בחברה הישראלית ולחיות בה בכבוד. אנו רואים את ייעודנו בבניית נגב אחר, משגשג ופורח בהרבה. ולשם כך יש להתחשב גם בנו. אם נפעל יחד, ערבים בדואים ויהודים, כשותפים שווים, נוכל להביא לנגב כולו את הצמיחה שכולנו מבקשים.

יחד נוכל להתגבר על העוני והמחסור גם בדיור.

יחד נוכל לבנות בנגב חיים המבוססים על כבוד הדדי, מבלי להזדקק לאותם מיליארדים רבים.

אני מאמין כי עוד לא מאוחר, וכי יכולה לקום כאן חברה אחרת, שבה כולם דואגים לכולם, ללא שום אפליה בין האזרחים. מבלי להבדיל בין יהודי שעלה מפולין, ליהודי שעלה מאתיופיה ולערבי בדואי שנולד וחי כאן מאות שנים. מדינה שבה כולנו שווים, ללא הבדלי גזע, לאום ודת.

באמצעות עיתון נכבד זה, אני קורא לממשלה לשנות את מדיניותה ומושיט יד לכל השכנים בנגב, בשם כל המגזר הערבי בדואי, לשתף פעולה למען שינוי המצב הנוכחי הקשה, כדי שנוכל, כל אזרחי המדינה, לחיות בכבוד הראוי.

בהזדמנות זו אני רוצה לאחל לעם היהודי שנה טובה, שנת שלום ואחווה.

לקוח מעיתון הערבות, גיליון מס' 1