מזל טוב, מדינת ישראל.

אני תמיד מדמיינת אותה כסבתאל'ה חביבה, שפניה מורכבות ממנגלים מעושנים, פארקים מלוכלכים, קרוקס צבעוניות, קללות בכבישים, מלחמות שבשגרה, שמש שלא נגמרת ואנשים שמרוב זהויות כבר אין להם זהות.

ככה חשבתי כשנסעתי ביחד עם כל המשפחה לעשות על האש (כיאה לישראלים גאים) על מנת לחוש את טעמה של העצמאות.

פורשים שמיכה, מרכיבים את המנגל, שורפים אצבעות ו...

אופס, שכחנו בבית את הבשר. כרגיל במשפחה שלי התחלנו במשימת בלשות יסודית למצוא את האשם, תוך כדי ויכוח קולני.

באמצע נאום חוצב להבות של אחותי בת ה-10 שנשבעה בכל היקר לה שהיא שמה הכל בשקית של המנגל, נעמד לידינו בחור מחייך ואמר: "אנחנו בדיוק מתקפלים עכשיו, ונשאר לנו מלא בשר שלא הכנו. אם אתם צריכים ניתן לכם בכיף".

בהינו בו בשוק, כאילו הוא לא היה סתם בחור בן שלושים אלא מארי אנטואנט שקפצה מההיסטוריה של ימי הביניים על מנת לעשות החלפות (עוגות בפרגיות).

החיים במדינת ישראל מכינים אותך מלידה להיות תמיד בכוננות מתמדת כלפי מקרים של דחיפות בתור, ניסיונות נואשים לשמור על מקומנו בנתיב שבכביש, "טעויות" של ספקיות האינטרנט (ש"שוכחות" לעדכן שתנאי המבצע הסתיימו, ושכבר כמה חודשים אנחנו משלמים מחיר מלא) ומאבקים עם המוסכניק (שמדבר בסינית, לוקח סכומים מטורפים ואחרי חודש האוטו שוב מתקלקל). אבל בחור שקופץ עליך באמצע החיים כשאתה בצרה ומציע עזרה? לזה בהחלט לא היינו מוכנים.

ראיתי את אבא מתלבט בינו לבין עצמו, לקבל או לא?

"תודה", הוא הצליח לחייך אליו. "בדיוק שכחנו את הבשר בבית... מאד יפה מצידך להציע לנו".

"עזוב אותך אחי, זה כלום, אחרי הכל אנחנו עם אחד והעיקר שכולנו נהנים".

הוא התחיל להעביר לידינו את הבשר והוסיף: "זו לא כזו גבורה גדולה, אתה יודע, היום מרוב ערבובים יש מצב שאתה קרוב משפחה שלי, ואני בטוח שאתה לא היית משאיר את אחיך רעב בלי שיפודים טעימים בזמן שכולם חוגגים".

כשחזרנו הביתה שבעים ומנומנמים לקראת הערב, חשבתי על הבחור הזה ששמח לתת לנו כאילו שאנחנו המשפחה שלו, והרגשתי קצת מבוכה.

בינינו, חושבת שאני ועוד רבים אחרים היו בוחרים להתנהג אחרת. אילו היה מזדמן לי אותו מצב, אני די בטוחה שהייתי ממשיכה לבלות עם המשפחה שלי בפנאן ובכלל לא הייתי שמה לב שיש מסביבי מישהו או משהו.

חשבתי לעצמי, הרי כולנו קצת כלואים בתוך הארץ הזו נגד רצוננו, עם דעות מנוגדות ותפיסת עולם שונה, אבל תכל'ס אנחנו לא יכולים לברוח אחד מהשני כי משפחה לא בוחרים.

השנה היה לי יום עצמאות שונה.

יום עצמאות שבו הרגשתי שאנחנו עם אחד, בלב אחד.

הרגשתי שכולנו משפחה.