?value=0&label=EDBeCP3rxAMQt5ey-gM&guid=ON&script=0

All Finance

חוזרים ל"ביחד" של פעם

מהשכונה הישנה עם עצי השקמים – לגורדי השחקים מבטון; מחברים שנפגשים בארבע למטה – לחברים וירטואליים בפייסבוק. התקדמנו? יש לנו כמעט הכול? עושה רושם שאת הדבר האמיתי שהיה לנו פעם הצלחנו איכשהו לאבד בדרך...

אולי זאת התחושה הנעימה של ה"ביחד" עם עוד הרבה אנשים שהביאה איתה המחאה החברתית, ואולי זה סתם הגיל (אני חוגג 45 בתשרי), אבל פרץ חזק של נוסטלגיה וגעגועים ל"ביחד" של פעם הסיט אותי השבוע מנתיבי איילון הסואנים, אל עבר דרומה השקט של העיר תל אביב, אל "מחניים" – שכונת ילדותי.

בדרך לשם אני חוצה את השכונות החדשות, מפלצות בטון שניצבות על השטחים הפתוחים שהקיפו את ילדותי. בינינו, אין לי על מה להתלונן, כי גם אני גר עכשיו בדיוק בשכונה כזאת. גם אני חוזר כל יום מהעבודה לאותו בניין רב קומות זר ומנוכר, שהשכנים שגרים בו בקושי מדברים זה עם זה, אלא אם כן לא שילמת ועד בית או שחסמת למישהו את החניה. געגועים עזים ליחסים האישיים הקרובים שהיו בינינו פעם, מתחילים להציף אותי. מה לעזאזל קרה לאהבה?!

ברדיו מתנגן שיר געגועים עצוב מתוק של יוסי בנאי

"ולפעמים כשאני כך לבדי

אני חוזר לסמטאות ילדותי

אל נעורי שנעלמו עם השנים

לחברים שלי ההם הישנים"

ככה, עם שאלה אחת גדולה ובלי תשובה של ממש, אני מתקרב בנסיעה איטית לשכונה הישנה. בדרך הארוכה והקצרה אל הילדות שלי, אני עובר דרך גן השעשועים ששימש כמרכז השכונה ב"ישראל של כולם נפגשים למטה בארבע". מתחת לאותם עצי שקמה עתיקים עדיין עומדת המגלשה החלודה ולידה כמה נדנדות. אבל הגן ריק. נער מתבגר יושב לו לבד על ספסל וגולש באינטרנט דרך האייפון. כנראה שככל שיש לך יותר חברים וירטואליים אתה פחות צריך חברים אמיתיים.

בצעד נוסטלגי מהוסס אני חוצה את הגן אל בלוק הרכבות שמעברו השני. המבנה הארוך שעמד שם עוד מתחילת שנות החמישים, הוקף פתאום גדר אלומיניום כסופה. רעש בולדוזרים שכותשים לחתיכות את המקום שפעם קראתי לו בית, מחריש את אוזני. רגע לפני שזורקים את מה שפעם היה הבית שלי לאתר פסולת הבנייה של ההיסטוריה, ורגע אחרי ששומר ברוחב של מקרר חוסם את דרכי, אני מבין שבעצם, אני לא מתגעגע לבית. ואפילו לא להרגשה המופלאה הזו של להיות ילד. אני מתגעגע לאווירה המיוחדת שהיתה שם. לשכנים חמים ופשוטים, אנשים קשי יום שמשאירים את הדלת פתוחה בערב. לקהילה תוססת וחמה שדואגת לכל חבריה.

אני מתחיל לעשות את דרכי חזרה, פונה אינסטינקטיבית למרכז המסחרי הישן, לפלאפל של בצלאל. אני נזכר איך היינו לובשים מכנסיים שחורים צמודים וחולצה עם צווארון מורם, שופכים על עצמנו אפטר שייב זול ויורדים לפגוש את הבנות בשכונה. בצלאל כבר מזמן לא שם, אבל לכבודו אני לוקח מנה בטעם של פעם ומשלים את המסע אל מחוזות ילדותי.

גונב מבט אחרון על השכונה, נכנס לאוטו, מדליק סיגריה ושואף באיטיות. דוכין מנסר ברקע. הפעם בשיר לא אופייני: "רק במקום שבו כולם ערבים זה לזה ואוהבים זה את זה, יהיה לי למולדת..." צודק ארקדי...

קצת מביך שהייתי צריך לעשות את כל הדרך לשכונה שבה גדלתי, כדי להבין שמה שחסר לי היום, היא אותה הרגשת המשפחתיות, הביחד. פתאום אני חושב שאם נצליח להחזיר את האהבה, על פני הציניות והאגו ששולטים בנו, הביחד הזה יהיה יותר חזק אפילו ממה שהיה אז.

איך עושים את זה?

אין לי תשובות.

אבל ברור לי שאנחנו חייבים את זה לעצמנו ולילדים שלנו.

  • מאת: גדי ישראלי, כותב עצמאי ובמאי בערוצי טלוויזיה.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך