ראשי

זה לא נתפס, אבל ככה זה

על מנת להסתגל למערכת האינטגרלית, כל אחד צריך להרגיש, ברגש ובשכל שלו, שכל העולם הוא המשפחה שלו. ודאי שבהתחלה זה נראה לא מציאותי. אבל בואו נביט לעובדות בעיניים: האם יש לנו ברירה אחרת? היום העולם נמצא במצב כזה שפשוט דורש מאיתנו את אותה "גישה משפחתית".

אם כן, כיצד נוכל להתקדם בכיוון הזה? הרי אחרת לא נצליח לקבל אף החלטה נכונה. אם ניקח לדוגמא את אירופה, שמנסה נואשות להיחלץ ממשבר החובות ללא הצלחה. זה לא שחסר להם כסף. הם מוכנים להשקיע עד הסוף – אך הם אינם רואים שיהיה לזה אפקט כלשהו. אותו הדבר קורה בארה"ב. בחודשים הקרובים זה ילך ויתגלה ביתר בירור: אנחנו חייבים לעשות חשבונות בהתאם למערכת האינטגרלית והאנלוגית, שלחלוטין אינה תואמת לרגש והשכל הנוכחיים שלנו.

האם אני יכול לפעול לטובת כל העולם? שכולם יעלו ויגיעו לאיזון כלשהו כדי לעבור בשלום את הסערה הכלכלית? אינני מסוגל להרגיש את הגישה הזאת, לקחת אותה בחשבון, מפני שאני בעצמי אינני כזה. כתוצאה מכך, לאחר שהמנהיגים גילו שהם נמצאים במערכת גלובלית וקשורה הדדית, הם עדיין ממשיכים לחפש: "מה לטובתי" ולקבל את אותן ההחלטות האגואיסטיות. הם פשוט אינם מסוגלים לקחת בחשבון את העובדה ש"לטובתי" כבר לא קיים יותר, אלא רק "לטובתנו". זה מאוד מנוגד לטבע האדם.

אם לא נבין כיצד להתנהל בעולם החדש, כיצד לעבור מראיה מצומצמת של "אני" לראייה רחבה של "אנחנו" אנחנו לא סתם נרגיש שקיים שם איזשהו משבר עולמי אבסטרקטי, אלא נרגיש אותו ממש "על בשרנו".