ראשי

לא המחירים משתוללים – אנחנו משתוללים

מן העיתונות: גוזרים עליכם קופון. הרשתות מוכרות תפוחים ב-9 שקלים - פער תיווך של 240%. פערי התיווך שרשתות השיווק גובות על פירות מגיעים לכ-250%. נשיא התאחדות האיכרים: "החקלאים נפגעים גם מהתמורה שהם מקבלים מהמשווקים וגם מירידת כושר הקנייה של הציבור וירידה בביקושים".

המחירים הגבוהים של הפירות, פשוט מקוממים.

איך כל זה קורה, דווקא בשנה בה ייבול מרבית הפירות והירקות היה גבוה ומוצלח?

החוק הבסיסי בכלכלה מתאר יחס הפוך בין כמות למחיר: כשההיצע עולה, ובהנחה שהביקוש נותר קבוע, המחיר לצרכן אמור לרדת.

החקלאים אשמים, נכון? הם משמידים חלק מתוצרתם, כדי להקטין את ההיצע ולשמור על המחיר.

אפשר לכעוס עליהם, אבל גם להבין אותם. גם ככה הם חיים עם הגב אל הקיר.

אז כנראה שרשתות השיווק אשמות?

השנה, החקלאים מכרו להם את תוצרתם במחיר מופחת של 40%, אבל המחיר לצרכן התייקר.

נתוני התאחדות האיכרים על פערי התיווך:

קיווי 240%, אפרסמון 210%, תפוחים 245%, לימון 165%, אפרסק 230% .

כדאי לקנות ברשתות הזולות? אם אתם חושבים שרשת שיווק הגובה מכם פער תיווך של 150% בלבד, במקום פער של 230% היא רשת "חברתית", כולנו בבעיה. בעולם מעוות כזה, בו כולם מנסים להרוויח מקסימום לעצמם, על חשבון כל האחרים, לא פלא שרמי לוי, נחשב לרובין הוד מודרני.

התארגנות צרכנית ומחאה יעזרו? לא ממש. המקרה של הקוטג' הוא דוגמה טובה. לכאורה ניצחנו בקרב, אבל הפסדנו במלחמה ובגדול. מוצרי החלב היו ונותרו יקרים מאוד.

כדאי להגביר את התחרות? רשתות השיווק מתחרות ביניהן על ליבנו וכיסנו, תחרות אמיתית, אבל שאיננה מפריעה להן להפקיע מחירים.

כדאי לצמצם את מספר הידיים? כן, אבל ההוזלה לא תהיה משמעותית.

אז רשתות השיווק עושות עלינו קופה? במפתיע, הן מרוויחות 3%-5% בלבד על מחזור המכירות האדיר שלהן.

מה קרה לפערי התיווך של 200%-350% ? הם הולכים על התחרות העזה, הפרסום, האשראי הבנקאי, החשמל, מים וארנונה. הכול יקר, גם עבורם.

כדאי להכניס את מחירי הפירות לפיקוח ממשלתי? הסיכוי לכך קטן, תחת השיטה הניאו-ליברלית הנוכחית.

חשיפת קרטל הלחם מעידה שגם פיקוח ממשלתי לא יעמוד בפרץ, בפני תאוות הבצע והרדיפה אחרי רווחים כמעט בכל מחיר.

אנחנו לא רק קורבנות של אותה שיטה, אנחנו גם המרכיבים החיוניים שלה. בלעדינו – אין לה זכות קיום.

אז את מי יש לנו להאשים? לא נעים להודות, אבל המסקנה המתבקשת היא שאת עצמנו.

יש לכאורה פתרונות רבים שיסייעו לנו לשרוד בשיטה העויינת.

אבל, מלחמה איננה פיקניק.

היא נידונה לכישלון, אלא אם כן נפנים שאנו נלחמים בעצמנו.

אם כולנו תלויים אחד בשני, עלינו להשתנות ולצמצם את הפער בין היחסים השבורים בינינו לבין אלו המתבקשים משותפות הגורל.

אם נחליף את השיטה הדרוויניסטית הנוכחית, שכשלה, בשיטה המבוססת על ערבות הדדית בינינו, היא תפחית את יוקר המחייה, תחסל את הכלכלה השחורה, תצמצם דרמטית את הפערים החברתיים והכלכליים, תרתום את קשרי הון-שלטון לטובת הכלל, תחשוף עודפים אדירים בתקציב המדינה, תשפר את התפוקה במגזר הציבורי והכי חשוב – היא תחזיר את התקווה לחיינו.

נתחבר – נרוויח.

• מאת: אופיר לוי, רואה-חשבון ומנהל כספים,חבר הצוות הכלכלי בתנועת הערבות