?value=0&label=EDBeCP3rxAMQt5ey-gM&guid=ON&script=0

מאמרים וטורים

צו 8 - המשבר הכלכלי והמשבר הביטחוני הם משבר אחד עם פיתרון אחד: ערבות הדדית בינינו

shutterstock 48399538 new 2

 

האם לא ברור לנו,מה שנסראללה ואחמדינג'אד יודעים ואומרים מעל כל במה ונאום שטנה?

לכאורה, שתי הדרמות, זו הכלכלית וזו הבטחונית, מתנהלות במקביל, עם ממשקים מוגבלים ביניהם, כשהמכנה המשותף המובן מאליו הוא הויכוח על תקציב הביטחון והתחזיות אודות הנזקים האדירים שייגרמו לכלכלה הישראלית במקרה של עימות מזויין עם איראן וגרורותיה במזה"ת..

דיוני התקציב, שהממשלה אמורה הייתה לסיים עד אמצע ספטמבר, אינם מתקדמים, כיון שהרבה תלוי בויכוח על תקציב הביטחון, שמההכרעה לגביו ייגזרו החלטות תקציביות וכלכליות בכל שאר התחומים.

פער של למעלה מ- 11 מיליארד ₪ נפער בין דרישת משרד האוצר לקצץ, לבין דרישתו של משרד הביטחון לתוספת תקציב.

העימות המתפתח עם איראן עלול לדחות את יישומן ולכרסם ברפורמות כלכליות וחברתיות משמעותיות. המלצות וועדת הריכוזיות, הוועדה לבחינת קשרי הון-שלטון ואחרות – כבר נדחקות לקרן זווית ולמי בכלל יש ראש לעקוב אחרי סטטוס יישום ההמלצות של טרכטנברג?

אלא שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה פסק זמן ולצפות בהתגוששות בין שטייניץ לברק.

אנחנו חייבים להוציא לעצמנו צו 8, חברתי וכלכלי, צו פיוס, ולהפנים כי מאחורי המשבר הכלכלי, הפערים האדירים בחברה והאיום מאיראן, עומד גורם בלבד: הפירוד, האטימות שפיתחנו זה לזה, חוסרהתחשבות קיצוני ואינטרסים צרים.

אין מדובר ב-2 משברים שונים, האחד ביטחוני והשני כלכלי.

בשורשם האחד של הדברים, עומדת בפנינו הזדמנות, על רקע ההסלמה בכל החזיתות, לאחד את השורות, להתעלות מעל האגו והאינטרסים הצרים המפרידים בינינו ולהתחבר, מעל כל ההבדלים, כמו שתמיד עשינו אל מול מצבי חירום לאומיים.

כולנו יודעים לצטט שחורבן הבית ארע בשל שנאת אחים, שנאת חינם.

הבעיה היא שאצלנו, אמירות כאלה וגם אלו הנאמרות באותה נשימה, כמו "כל ישראל ערבים זה לזה", "ואהבת לרעך כמוך", הפכו למטבעות לשון הנאמרות מן השפה אל החוץ. קלישאות, רגע לפני שאנו חוזרים למלחמת הקיום היום יומית שלנו.

בזירה הכלכלית, העניינים רק מידרדרים:

גל התייקרויות שוטף את המשק, בעיקר במוצרי יסוד: לחם, חשמל, ביצים, בקרוב גם דלק ועוד היד נטוייה..

חלק מההתייקרויות מוצדקות ונובעות מעליית מחירי סחורות וחומרי גלם בעולם, כמו במקרה של הלחם.

חלק אחר, אינו נובע אלא מתאוות הבצע וניצול הזדמנויות.

אני לא יודע מתיי בפעם האחרונה קניתם ירקות ופירות, אבל הם פשוט יקרים , מעבר לכל פרופורציה. רבים מוצאים את עצמם מחשבים, האם כדאי לקנות פירות או ירקות, בטטה, או אפרסק.

כל זה קורה, כשהחקלאים מתלוננים שיש עודף תוצרת ושהם מורידים את המחירים הסיטונאיים, אבל ההורדה נבלמת אצל המשווקים, שפשוט מעדיפים להגדיל את פער התיווך ואת רווחיהם.

משרד האוצר הצהיר כי בכוונתו להפחית את תחזית הצמיחה במשק לשנים 2012 ו- 2013 מ- 3.2% ל-2.9% ב- 2012 ומ- 3.7% ל- 3.3% ב- 2013.

מדובר בחדשות רעות מאוד עבורנו, כל אחד מאיתנו ירגיש את זה היטב בכיס.

מדוע? כיון שהתקציב מבוסס על הכנסות צפויות ממסים, הניגזרות משיעור הצמיחה במשק. הפחתת תחזית הצמיחה, מגדילה בהתאם את "הבור" שנפער בתקציב המדינה.

תשכחו מקיצוץ נוסף של 14 מיליארד ₪ ב- תקציב 2013 . תתכוננו להרבה יותר מזה, או לחילופין, לגזירות חדשות ולמסים גבוהים יותר.

מה שהיה עד כה, כואב ככל שהוא, זה רק ההקדמה.

הפעם, על הפרק פגיעה בקיצבאות הילדים, בקיצבאות הביטוח הלאומי לנכים ולנזקקים, העלאת מסים נוספת וקיצוץ רוחבי וכואב נוסף בתקציבי משרדי הממשלה.

אם ההכבדה התקציבית והגזירות היו "מתפזרות" על כולנו, מתוך מטרה להקטין את הפערים הכלכליים בינינו – ניחא, צרת רבים – חצי נחמה.

אבל מאחורי הגזירות עומדת אותה אידיאולוגיה ניאו-ליברלית, המטיבה עם המגזר העסקי, עם העשירונים העליונים ובמיוחד עם המאיון העליון והחברות הגדולות והעשירות במשק, מתוך הנחה שהם מנועי הצמיחה של המשק ושהיא "תחלחל" לכיסם של כל האזרחים.

בהתאם, כבר ניתן לנחש איזה גזירות לא יוטלו גם הפעם ומדוע:

- לא יגעו בפטורים ממס לחברות ייצוא, להיפך. רק לאחרונה החליטה המדינה לוותר על רווחים כלואים של כ- 30 מיליארד ₪, כדי לגבות 3 מיליארד ₪ מסים במיידי.

זאת התספורת הכי גדולה שעשו לציבור ועשתה אותה הממשלה, לא הטייקונים. יש שיגידו שעדיפה ציפור ביד מאשר 2 על העץ, אבל ההחלטה האומללה הזו משולה יותר לחצי ציפור ביד במקום להקה שלמה על העץ.

- לא ינהיגו מס ירושות על ירושות גדולות במיוחד, כנהוג בעולם.

- לא יעלו מס חברות בצורה דיפרינציאלית, למרות ששיעור המס האפקטבי שמשלם המיגזר העסקי בישראל הוא מהנמוכים במערב, פחות מ- 10% .

- לא ינהיגו "מס עשירים" למאיון העליון ולא מסים על דירות יוקרה, רכבי יוקרה, שעוני יוקרה וסמלי סטטוס נוספים.

- לא יגעו, בצורה דיפרנצילית, גם בפטור ממס על קרנות ההשתלמות, ש- 80% ממנו, בהיקף של 1.5 מיליארד ₪ בשנה, מנוצל על ידי 2 העשירונים העליונים במשק.

הבנו את המסר, נכון ? Loud and clear, לצערנו.

האם כלכלה הישראלית תעמוד בזה ובאיזה מחיר?

האם החברה הישראלית תעמוד בזה ובאיזה מחיר?

האם לא ברור לנו, את מה שנסראללה ואחמדיניג'אד יודעים ואומרים מעל כל במה ונאום שטנה?

אויבנו מדגישים כי אנחנו מפוצלים ומסוכסכים בינינו, ולכן חלשים, בראייתם עד כדי כלייה.

הם יודעים שהמחלוקות בינינו, הפערים הכלכליים האדירים ומלחמת הקיום הכלכלית של מרבית שכבות העם, בגלל אותה מציאות כלכלית לא שיוויונית ועויינת, מחלישים את החברה הישראלית ובראייתם במיוחד את העורף האזרחי, שהוא מבחינתם הבטן הרכה שלנו.

גם מומחי ביטחון ומדע המדינה יודעים לצטט מחקרים רבים לפיהם חלק ממשוואת ההרתעה האסטרטגית, הוא חוסנה של האוכלוסייה והלכידות החברתית.

חוסן חברתי = חוסן לאומי.

אני לא חושב שצריך להסביר את זה, כי אנחנו מרגישים את זה "בבטן".

כתבתי בעבר, אודות השווי הכלכלי האדיר הגלום ביחסים של ערבות הדדית בינינו. התקשרות חדשה בינינו מתוך התחשבות, דאגה וחום אנושי, תתבטא מייד גם בכלכלה: היא תפחית את יוקר המחייה, תחסל בהדרגה את הכלכלה השחורה, תפנה את קשרי הון שלטון לטובת רווחת הכלל ותשיב את האמון בינינו, שמחירו לא יסולא בפז.

בעצם, ערבות הדדית בינינו היא "נשק שובר שיוויון", לפיתרון הבעיות הכלכלה והחברה בישראל, ממש נשק בלתי קונבנציונלי.

על רקע זוכי פרס נובל בכלכלה המודים שהכלכלה ומדע הכלכלה פשוט חסרי אונים, כלכלה המבוססת על ערבות הדדית בינינו היא גם הפרקטיקה היחידה שלא ניסינו.

למרות שמדובר בפיתרון תהליכי, נרגיש באופן מיידי שיפור בכלכלה ובחברה, בגלל סגירת הפער בין היחסים המתבקשים בינינו בעולם הגלובלי והמקושר, בו כולנו תלויים וקשורים זה בזה, לבין היחסים הנוכחיים והמקולקלים בינינו.

עם מלוכד, מחובר, נחוש, הוא גם עם חזק יותר, מכל הבחינות, גם הביטחונית.

אי אפשר להגיע לגיבוש כזה,עם שסעים כה עמוקים בקירבנו, שמקורם בשיטה כלכלית שפשטה את הרגל ועליה לפנות את מקומה מעל במת ההיסטוריה.

אבל אסור לנו לחכות לאחמדיניג'אד כדי להתחבר.

בעיתון האומה שיצא לאור בישראל בשנת 1940 כקול קורא לאיחוד העם, על רקע תחילת השמדת יהודי אירופה, מצאתי את הציטוט הבא:

"איגוד המתקיים מתוך גורם חיצוני אינו איגוד לאומי כל עיקר. ואנו דומים בזה לגל של אגוזים המאוחדים לגוף אחד מבחוץ, על ידי שק העוטף ומאגד אותם, שמידת האיחוד ההוא אינה עושה אותם לגוף מלוכד, וכל תנודה קלה הנעשית על השק מוליד בהם התרוצצות ופירודים זה מזה ובאים על ידה בכל פעם לאיחודים ולצירופים חלקיים מחדש. וכל החסרון הוא, מה שחסר להם הליכוד הטבעי מבפנים, וכל כוח איגודם הוא מתוך מקרה חיצוני. בעניננו אנו – דבר זה מכאיב מאד את הלב."

שותפות הגורל בינינו מובנת מאליה.

אם יפלו כאן טילי שיהאב איראניים, הם לא יפלו בין מגדלי אקירוב לבין שכונת שפירא ולא בין עובדי הוועדים החזקים לבין עובדי הקבלן. כולנו הרי באותה סירה.

לכן, עלינו להקדים תרופה למכה.

ערבות הדדית בינינו לא תהפוך את הייאוש ליותר נוח, כמילות השיר, אלא ביכולתה לשנות את המציאות ולהסיר מעלינו את כל האיומים. כן – גם את האיום הבטחוני.

יש כוח אדיר בחיבור בין בני אדם ובלכידות חברתית. הם יכולים לשמש בסיס לכלכלה בריאה,יציבה, וידידותית לכולנו, לחברה אנושית ובו בעת נחושה וחזקה ולאיכות חיים חסרת תקדים.

עורף אזרחי כזה יחזק גם את מעמדה הבטחוני והאסטרטגי של ישראל, בעיני אויביה וידידותיה כאחד ויתרום להרתעה הישראלית מול האיומים הבטחוניים.

העובדה שהפעם המשבר הבטחוני לא מצליח להאפיל על המשבר הכלכלי והמצוקות החברתיות, מעידה כי גם אנחנו, כולנו,מרגישים, אפילו בתת מודע, שיש קשר בין שני המשברים ושהפיתרון מתחיל באיחוד השורות ובחיבור בינינו. זה ישרת את הכלכלה ואת הביטחון, כיון שבסופו של דבר הם שני פנים של אותו המטבע.....

עלינו להפנים כי הבונקר הפיננסי האמיתי הוא ערבות הדדית בינינו ושבכוחה לפתור את כל הבעיות, הכלכליות, החברתיות והבטחוניות.

זה בעצם כל ההבדל בין מניעה לבין התמודדות עם תוצאות לאחר מעשה.

אין סיבה שהמשבר הכלכלי ימשיך להסלים, יחד עם המשבר הבטחוני, אם נתחיל, באמצעות חינוך לאומי למבוגרים ולילדים, באמצעות שימוש ממלכתי בכלי התקשורת ובאמצעות השפעת הסביבה,

לפעול לאיחוד השורות בינינו, להתחשבות, לוויתורים הדדיים ולדאגה לכל פרט ולחברה הישראלית בכללה.

יש בערבות כזו, בכדי לכסות על כל החסרונות וזהו הבונקר הפיננסי האמיתי שלנו, שייתר את כל השאר.

שוב, מתוך עיתון האומה, אודות חשיבות החינוך לחוסנה ואחדותה של ישראל:

"והתקוה היחידה היא:לסדר לעצמנו חינוך לאומי באופן יסודי מחדש; לגלות ולהלהיב שוב את אהבה הלאומית הטבעית העמומה בנו; לחזור ולהחיות אותם השרירים הלאומיים, שאינם פעילים בנו זה אלפים שנה, בכל מיני אמצעים המתאימים לדבר – אז נדע שיש לנו יסוד טבעי, בטוח להבנות מחדש ולהמשיך קיומנו בתור אומה מוכשרת לשאת את עצמה ככל אומות העולם. וזה תנאי מוקדם לכל עבודה ומעשה, כי התחילה בונים את היסוד באופן בריא ומספיק להמשא שרוצים להעמיס עליו, ואחר זה מתחילים לבנות הבנין. אבל חבל על מי שבונה בנין בלי יסוד מוצק כראוי כי מלבד שאינו בונהכלום, הוא גם מסכן עצמו ואת אחרים הסמוכים אליו, כי לכל תנודה קלה יפול הבנין ואבניו יתפזרו לכל רוח."

כיפת ברזל האמיתית שלנו, שתגן עלינו מפני המשבר, בין הכלכלי ובין הבטחוני, היא התקשרות חדשה בינינו בערבות הדדית.

בעצם, אם מסתכלים על ההיסטוריה של עם ישראל, זה תמיד הוכח כנכון:

כשהתאחדנו – שגשגנו ושרדנו.

וכשהתפצלנו לשנאת חינם – שילמנו על כך מחיר יקר.

עת לעשות.

  • מאת: אופיר לוי, רואה-חשבון ומנהל כספים,חבר הצוות הכלכלי בתנועת הערבות

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך