ידיעות ומחקרים

מדוע מצליחים בתי הספר בפינלנד?

הייתה זו סוף תקופה בבית ספר המקיף קירקוג'רבי שבאספו, פרבר במערב הלסינקי, כאשר קארי לוהיוורי, מורה ותיק ומנהל בית הספר, החליט לנסות משהו קיצוני במונחים של סטנדרטים פיניים. אחד מהתלמידיו בכיתה ו', ילד מקוסובו-אלבניה, נותר הרחק מרמת הלימודים הרצויה, וגילה תנגדות למיטב המאמצים של מורו. צוות מיוחד של מחנכי בית הספר – כולל עובד סוציאלי, אחות ופסיכולוג – שכנעו את לוהיוורי שלא בעצלות מדובר כאן. המנהל החליט אפוא להוריד את הילד כיתה, מעשה  נדיר מאוד בפינלנד, ואפילו מיושן. בעשור האחרון השתפרה פינלנד לאין ערוך בקריאה, במתמטיקה ובמדעים, בעיקר כי סומכים על המורים שיעשו הכול לטובת חיי הצעירים.

הילד בן ה-13 הזה, בסארת קבשי, זכה מכאן ואילך למשהו הדומה לחינוך "מלכותי". "לקחתי השנה את בסארת כתלמיד אישי שלי", סיפר לוהיוורי. הילד הוצמד לשולחנו, מול כיתה של ילדים בגילאי תשע-עשר, והחל לפתוח ספרים מתוך ערימה גבוהה שלצידו. באיטיות רבה החל הילד לקרוא ספר ראשון, אחר כך עוד אחד ועוד אחד, ולבסוף טרף את הספרים בתריסרים. עד סוף השנה, כבש בן הפליטים של מלחמת קוסובו את השפה העשירה של המדינה שאימצה אותו, והגיע להכרה שהוא מסוגל ללמוד.

שנים מאוחר יותר, הופיע בסארת בן העשרים במסיבת חג המולד של בית הספר עם בקבוק קוניאק וחיוך גדול. "עזרת לי!", אמר למורו לשעבר. בסראת פתח חברה משלו לניקיון ולתיקון רכבים. "זה מה שאנחנו עושים כל יום - מכינים את הילדים לחיים", הסביר לוהיוורי. סיפור זה על הצלה של ילד אחד, מרמז על חלק מהסיבות שבגללן יש לאומה הצפונית הזעירה הזו, שיא מדהים בהצלחה בחינוך. עובדה זו נתנה השראה, אך גם בלבלה ואפילו הרגיזה הרבה מההורים ומהמחנכים באמריקה. בתי הספר הפיניים הפכו להיות לנושא חם ב 2010, אחרי הסרט התיעודי "מחכים לסופרמן", המציג את היפוכו של המתרחש בבתי הספר הציבוריים הבעיתיים באמריקה.

מה שחשוב, הוא הגישה המניעה לא רק שלושים מורים בקירקוג'רבי, אלא את רוב 62,000 המחנכים בפינלנד ב 3,500 בתי הספר, מלפלנד ועד טורקו. המורים הטובים ביותר נבחרו ללמוד לתואר "מאסטר" בחינוך. בתי הספר הם לרוב מספיק קטנים, והמורים מכירים כל תלמיד. אם שיטה אחת נכשלת, המורים מתייעצים עם עמיתיהם ומנסים שיטה אחרת, והם נהנים מהאתגרים. קרוב לשלושים אחוז מהילדים בפינלנד מקבלים עזרה מיוחדת מתאימה, במשך תשע השנים הראשונות בבית הספר.

בית הספר שבו מלמד לוהיוורי, שירת בשנה שעברה 240 תלמידים, החל מהשכבה ראשונה ועד לשכבה התשיעית. ובניגוד למוניטין של פינלנד כמדינה אתנית הומוגנית, יותר ממחצית מהתלמידים שלה ברמה היסודית, הם מהגרים – מסומאליה, מעירק, מרוסיה, מבנגלדש, מאסטוניה, מאתיופיה ומארצות אחרות. "ילדים ממשפחות עשירות שקיבלו הרבה חינוך, יכולים ללמוד אצל מורים טיפשים", אומר לוהיוורי בחיוך. "אנחנו מנסים לטפל בתלמידים החלשים; הגישה הזו נטועה עמוק בחשיבה שלנו".

השינוי במערכת החינוך הפינית החלה לפני כארבעים שנה, כעידוד לתוכנית השיקום של הכלכלה. המחנכים לא ידעו עד כמה הייתה שיטתם מוצלחת, עד שבשנת 2000 הגיעו התוצאות הראשונות של המבחן הבינלאומי להערכת תלמידים (PISA). מבחן סטנדרטי שעברו בני 15 ביותר מארבעים מקומות בעולם, חשף שהנוער הפיני הוא מהקוראים הטובים ביותר בעולם. שלוש שנים מאוחר יותר, הם הובילו במתמטיקה. ב 2006 הייתה פינלנד הראשונה מבין 57 מדינות במדעים. ב 2009 הגיעה פינלנד בדירוג PISA למקום השני במדעים, שלישית בקריאה ושישית במתמטיקה, מתוך קרוב לחצי מיליון תלמידים ברחבי העולם. "אני עדיין מופתע", אומר ארג'ריטה הייקינן, מנהל בית הספר המקיף בהלסינקי. "לא ידעתי שאנחנו כל כך טובים".

במהלך מחצית העשור האחרון, ניסו גורמים ממשלתיים בארה"ב להנהיג "שוק תחרותי" גם בבתי הספר. קבוצה של בעלי הון ונדבנים של וול סטריט, כמו ביל גייטס, השקיעו בשנים האחרונות כספים בבתי ספר פרטיים שהכפילו את מספרם בעשור האחרון. גם הנשיא אובמה הימר כנראה על תחרותיות, והזמין מדינות להתחרות על דולרים פדראליים, תוך שימוש במבחנים ובשיטות למדידת הישגי מורים - פילוסופיה שלא הייתה מרקיעה שחקים בפינלנד. "אם אתה מודד רק לפי סטטיסטיקה, אתה מפספס את ההיבט האנושי", אומר הייקינן, בעל ניסיון של 24 שנים בחינוך.

בפינלנד אין מבחני חובה, חוץ ממבחן אחד בסוף השנה האחרונה בתיכון. אין דירוג, השוואה או תחרות בין תלמידים, בין בתי ספר או איזורים. בתי הספר כאן הם ציבוריים. אנשי הממשל המפעילים אותם, החל מפקידי מדינה ועד לרשויות המקומיות, הם מחנכים, ולא אנשי עסקים, אנשי צבא או פוליטיקאים. לכל בתי הספר יש אותן מטרות לאומיות, והתוצאה היא שלכל הילדים הפינים יש סיכוי טוב לקבל רמת חינוך זהה, ללא קשר למקום המגורים. ההבדל בין תלמידים חלשים לבין חזקים הוא הקטן ביותר בעולם, וזאת לפי רוב הסקרים העדכניים ביותר שעשה הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (OECS). "שוויון היא המילה החשובה ביותר בחינוך הפיני, וכל המפלגות הפוליטיות בימין ובשמאל מסכימות לכך", אומר אולי לוקאינן, מנהל איגוד המורים החזק ביותרבפינלנד.

93 אחוז מהפינים מסיימים בתי ספר עיוניים או מקצועיים – אחוז הגבוה ב 17.5 מהאחוז בארצות הבית - ו 66 אחוז ממשיכים להשכלה גבוהה יותר -  האחוז הגבוה ביותר באיחוד האירופי. ובכל זאת, פינלנד משקיעה כ 30 אחוז פחות בתלמיד מארה"ב. "אנחנו מלמדים תלמידים איך ללמוד, לא איך לעשות מבחן", אומר פאסי סהלברג, מורה לשעבר לפיזיקה ולמתמטיקה. "אנחנו לא ממש מתעניינים במבחני PISA".

המורים בפילנד מבלים פחות שעות בבית הספר מאשר המורים האמריקאים, ומשתמשים בזמן הפנוי שלהם לבניית תוכניות לימודים ולהערכת תלמידיהם. ילדים מבלים הרבה יותר זמן במשחקים בחוץ, ואפילו בעיצומו של החורף. שיעורי הבית הם מינימליים. לימוד חובה בבית ספר מתחיל רק בגיל שבע. "אנחנו לא ממהרים", אומר לוהיוורי. "ילדים לומדים טוב יותר כשהם מוכנים. למה להלחיץ אותם?".

פינלנד מממנת לאימהות חופש לידה של שלוש שנים, מסבסדת מעונות יום לילדים וגן ילדים במשך חמש שנים. בנוסף, המדינה משלמת להורים כ 150 יורו לחודש עבור כל ילד, עד גיל 17. 97 אחוז מילדי גיל שש לומדים בגני ילדים ציבוריים, ובהם הם מתחילים ללמוד חומר עיוני. בתי הספר מספקים אוכל, טיפול רפואי, ייעוץ ושירותי מוניות במידת הצורך. טיפול הבריאות לתלמידים הוא חינם. לכן, ילד רעב או חסר בית בפינלד, הוא תופעה ללא תקדים.

מלבד פינית, מתמטיקה ומדעים, לומדים תלמידי כיתה א' מוזיקה, אמנות, ספורט, דת ומלאכה. אנגלית מתחילים ללמוד בכיתה ג', שוודית בכיתה ד'. בכיתה ה' מוסיפים לילדים גם ביולוגיה, היסטוריה, פיזיקה וכימיה. עד כיתה ו', אין בוחנים את הילדים בחינה ארוכה. מחנכים פינים מתקשים להבין את המשיכה של ארצות הברית למבחנים מובנים סטנדרטית. הם טוענים שלארצות הברית יש מה ללמוד ממדינה שבה יש רק 5.4 מיליון תושבים – וארבעה אחוז מהם הם ילידי מדינות זרות. נראה שהפינים עלו על "משהו".

נורווגיה השכנה, מדינה בגודל זהה לפינלנד, אמצה את מדיניות החינוך של ארצות הברית; היא הנהיגה מבחנים מובנים סטנדרטית, ומעסיקה מורים ללא תואר שני. וכמו אמריקה, ניקוד ה PISA של נורווגיה "נתקע" באמצע הסולם הניקוד במשך עשור. ולשם הדגמה קטנה: בבית ספר "דרך הקיפוד" - מזרחית לאספו, בשכונה קשה בהלסינקי בשם "סילייט", הידועה בפרויקט הדיור שלה לבעלי שכר נמוך - מחצית מ 200 תלמידי כיתות א'-ט' סובלים מליקויי למידה. למרות זאת, רוב התלמידים שם משולבים בחינוך הכללי, בהתאם למדיניות הפינית. בית הספר מקבל תמיכה כספית מיוחדת מדי שנה, על-פי מדיניות  ה"אפליה החיובית", ומאפשרת העסקת עוזרים ומורי חינוך מיוחד. לכל שבעה תלמידים יש מורה או עוזר אישי. במקרים נוספים ניסו גם שיטה של לימוד קבוצתי. קרוב למאה  אחוז מתלמידי כיתה ט' ממשיכים ללמוד בבית ספר תיכון. אפילו רוב הנכים הקשים ימצאו מקום במערכת המורחבת של בתי הספר התיכוניים המקצועיים, והם ישובצו בעבודה במסעדות, בבתי חולים, באתרי בנייה ובמשרדים.

יש לציין, כי בתי הספר בפינלנד לא תמיד היו פלא שכזה. עד שנות השישים המאוחרות, הפינים עדיין  עסקו בהתאוששות מהשפעת ברית המועצות. רוב הילדים עזבו את בתי הספר אחר שש שנות לימוד, ורק ברי המזל זכו לקבל חינוך איכותי. המצב השתנה כאשר פינלנד ניסתה לבנות את עצמה מחדש. במשך מאות שנים, היו אנשים עצמאים אלה לכודים בין שתי מעצמות יריבות –  המונרכיה השבדית במערב, והצאר הרוסי במזרח. הפינים היו גאים בשורשים הנורדיים שלהם ובשפה הייחודית שלהם, שרק הם יכלו לאהוב (או לבטא). כאשר הכריזה פינלנד לבסוף על עצמאותה ב 1917, היא נקלעה למלחמת אזרחים. פינלנד עברה שלוש מלחמות נוספות בין 1939 ו1945- שתיים מול הסובייטים ואחת מול הגרמנים - והמדינה נותרה מצולקת.

ב 1963 החליט הפרלמנט הפיני החלטה אמיצה, ובחר בחינוך הציבורי כבעל הסיכוי הטוב ביותר בתקופת ההתאוששות הכלכלית. "קראתי לזה החלום הגדול של החינוך הפיני", אמר סהלברג שספרו "שיעורים פיניים" מתוכנן לצאת לאור באוקטובר. "הרעיון הוא שכל ילד ילמד בבית ספר ציבורי טוב, כי אנחנו צריכים לחנך את כולם. כל זה נובע מהצורך לשרוד". כך הפכו בתי ספר הציבוריים למערכת אחת של בתי ספר מקיפים לגילאי 7- 16. מורים מכל רחבי האומה בנו עבור מערכת הלימודים הלאומית קווים מנחים, אבל לא "מרשמים". מלבד פינית ושוודית (השפה השנייה הרשמית במדינה), למדו התלמידים שפה שלישית (אנגלית היא המועדפת) החל מגיל תשע. המשאבים חולקו באופן שווה. באופן דומה שופרו גם בתי הספר התיכוניים (כיתות י' עד יב').

ההחלטה הקריטית השנייה התקבלה בשנת 1979: מורים נדרשו  לרכוש תוך חמש שנים תואר שני - בתאוריה ובמעשה  – על חשבון המדינה. מכאן ואילך קיבלו המורים מעמד זהה לזה של הרופאים ועורכי הדין. מועמדים התחילו להציף את מערכת ההוראה, לא בגלל משכורות גבוהות, אלא בגלל האוטונומיה והכבוד של המקצוע, שהפכו אותו לאטרקטיבי. בשנת 2010 התחרו  6600 מועמדים על 660 תפקידים בבתי הספר היסודיים. עד אמצע שנות השמונים שונתה המערכת כולה. השליטה על מדיניות החינוך עברה למועצת העיר, והקווים המנחים לתוכנית הלימודים הלאומית, הורחבו. בין היתר: בוטל ניפוי ומיון ילדים לקבוצות יכולת, וכל הילדים – חכמים יותר או פחות – החלו ללמוד באותן כיתות. מורים מיוחדים דאגו לכך ששום ילד "לא יישאר מאחור". הפיקוח סגר את שעריו בתחילת שנות התשעים, הטיל את האחריות והפיקוח על המורים והמנהלים, וכך קיבלו המורים תמריץ נוסף לעבודתם.

ועדיין נותרו אתגרים. הקריסה הפיננסית בתחילת שנות התשעים הציבה בפני פינלנד אתגרים כלכליים חדשים. מהגרים שזרמו למדינה התקבצו בשיכונים, ויצרו זן נוסף של בתי ספר. האקדמיה של פינלנד הזהירה, כי חלק מבתי הספר בערים הגדולות עלולים להיות מושפעים מגורמי מוצא ומעמד, כי הפינים הלבנים האמידים עלולים לבחור בבתי ספר בעלי פחות תושבים עניים או מהגרים. ואכן, כאשר חשד זה התאמת לפני כמה שנים, החלו אנשי צוות ההוראה לתכנן קורסים חדשים במדעי הסביבה, תוך שימוש בקרבתו של בית הספר ליער. כך הוקמה לדוגמה מעבדה ביולוגית בעלת טכנולוגיה מיוחדת, שאפשרה לתלמידים להתבונן בזרימת הדם בתוך הגוף האנושי. בכל מקרה, אומר קלהטי הייקינן מנהל בית הספר, "אנחנו ממשיכים לחפש כל הזמן דרכים לשיפור".

  • מאת: ליינל הנקוק - "Smithsonian magazin"

קישור למאמר המקורי

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך