?value=0&label=EDBeCP3rxAMQt5ey-gM&guid=ON&script=0

מאמרים וטורים

היה היה פירוד

בכל פסח אנחנו מספרים את הסיפור המוכר, של ההליכה יחד אל חופש וחיים מאושרים יותר. השנה הבנתי שהסיפור הזה חי בנו ונושם, ורק מחכה שנכתוב לו סוף טוב

  • מאת: סיגל רץ

                                    vlcsnap-2012-11-26-14h12m21s31 new                                           

ישבנו בחוץ על מחצלת, האוויר סמיך, חם. בתי מערסלת את שני התאומים בזרועותיה, בעלה מחזיק בבן הגדול שמביט בנו ומצפה לסיפור. על השולחן תה צמחים מהביל, שהאדים שלו מתמזגים באווירה הכללית. רון וגלית שוכבים על שמיכה המונחת על הרצפה עם ארבעת ילדיהם, והם כולם כמו שתי וערב, משולבים זה בזה. אני מביטה בבעלי ומחכה שיתחיל.

הוא מביט בעיניו הירוקות היפות והחכמות אל המשפחה שצמחה ומספר:
"פעם פעם, מזמן מזמן,
רגע..
אולי לא ממש מזמן.
אבל בהרגשה זה ממש ממש רחוק.

היה פה עם.
אבל לא ממש עם.
היו המון אנשים.
והם הלכו להמון המון כיוונים.
חלק הלכו ימינה,
וחלק הלכו שמאלה,
חלק נשארו במרכז,
וחלק לא ידעו לאן

והיה פילוג גדול.
- מה זה פילוג? שאל נכדי.
פילוג זה כשמרגישים לא מחוברים,
פילוג זה כשנפרדים.

והיו מפלגות, והיו זרמים
שלגמרי לא זרמו
למטרות משותפות.

והיתה שנאה, ונמחקה ההרגשה של האהבה.

וככה חיו.

עד שיום אחד,
ממש לפני חג הפסח,
בתקופה כמו עכשיו בדיוק
כולם הרגישו בלב שלהם,
שדי להם לרדוף אחרי דברים לא חשובים,
ודי להם להשוויץ במרפסות, במכוניות ובבתים.
ודי להם מכל משחקי הפירוד, שעשו להם ממש עצוב בלב.
כולם הרגישו.
אבל לא ביחד. כל אחד הרגיש לעצמו.

עד שיום אחד,
כשההרגשה המשותפת הגיעה למידה מסוימת
ממש ממש גדולה,
והיה כל כך כבד בלב לשאת אותה לבד-
אנשים התחילו להרים את העיניים...
ופתאום הם ראו סביבם את העיניים של כולם.
וכל העיניים רצו אותו דבר.
והם שמו לב פתאום,
שבכל פעם שמרימים עיניים, אז כבר לא מורגשת הכבדות בלב.
אבל הם היו רגילים.
אז הם ניסו עוד קצת ועוד קצת בכל פעם
להרים את העיניים, את המבט, ואפילו קצת את הלב,
וראו, שיש עוד כמוהם בדיוק.
שמבינים שצריך להתחבר.
שצריך להיות שוב עם.
והם עשו זאת.

וכל זה היה ממש ממש פעם,
לפני יום או יומיים,
שנה או שנתיים.

ותשאלו: איפה השברים?
איפה הפלגים, הזרמים?

האמת: גם הם נמצאים.
אבל יחד איתם הלבבות מחוברים.

למה הם נמצאים? שאלה חן.
הם נמצאים כדי לתת לנו כוח
כוח גדול.
כוח שמחבר.
כוח שמדביק אותם בכל רגע ביחד.

והם לא יכולים להתפרק פתאום?
לא. כבר לא.
הם מאוחדים. העם הזה.
כל הרצונות, כל הגוונים,
כל כל כל האנשים.
ביחד.

כמו עכשיו.

הסיפור של בעלי הילך קסם על כולם, במיוחד על הילדים. הוא נסך איזו תחושה של בטחון, כזה שנותנת משפחה אמיתית. ידעתי בפנים שזה הסיפור של כולנו, ושהוא חי בנו בלב גם אם הוא לפעמים נסתר מתחת לשכבות הציניות והמירוץ המוטרף של החיים. בפנים לכולנו יש את אותו סיפור, אותה כמיהה לבטחון ולחופש, שרק ביחד נוכל לממש.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך