ראשי

דרושים אנשים טובים!

הדרישה לשינויים בסדרי העדיפויות מאחדת אותנו, מעל כל המחלוקות וזה מרגיש טוב...

כולנו מרגישים שיש צורך בשינוי! יש רוח חדשה של התעוררות, של נחיצות. זה בערך הדבר היחידי סביבו אין כיום מחלוקת. אבל איזה שינוי נדרוש עכשיו? דיור? חינוך? חלוקת העוגה מחדש?

הממשלה דורשת רשימת דרישות פרטניות כדי שתוכל להתחיל לטפל בהם, אבל לומר את האמת רובנו לא יודעים בוודאות מה בדיוק צריך לשנות, אלא רק מרגישים, "מהבטן" שנדרש שינוי בסיסי, מהותי מהמצב הנוכחי, שהפך עבור רבים מאיתנו לבלתי אפשרי.

חלקנו אפילו מבין שאי אפשר להיענות לכל הדרישות של כל מי שצועק "מגיע לי!" ולכולם באמת מגיע.

אין מחלוקת שכולם זכאים לצרכים הבסיסיים ביותר, ויחד עם זאת אנו מבינים שלפנינו בעיה עמוקה יותר. הצורך בשינוי גורם לנו להרגיש יחד, זאת תחושה נפלאה ולצערנו, נדירה במקומתינו. תחושה שמופיעה רק בזמני מלחמה, או אסונות גדולים.

סיפור הצלחה חברתי כלכלי קצר טווח מאפיל על כישלון מהדהד ב-30 השנים האחרונות

ישראל נתפסת כסיפור הצלחה כלכלי וזוכה להערכה רבה מצד משקיעים זרים מרחבי העולם. אז על מה מתלונן "עם ישראל"? הייתכן שהוא כפוי טובה?

אינדיקאטורים כלכליים וחברתיים רבים חושפים את הפער בין סיפור ההצלחה של הכלכלה והחברה הישראלית בשנים האחרונות, לבין הכישלון המהדהד של 30 השנים האחרונות.
כרגיל, הזיכרון שלנו קצר ו"אפקט ההילה" קצר הטווח מאפיל על מחדלים כלכליים וערכיים, שבצידם לקחים חיוניים, אם ברצוננו בעתיד טוב יותר, בשגשוג ורווחה.

מדינת ישראל יצאה ממיתון לא פשוט משנת 2003 ועד היום, וצלחה בהצלחה מרשימה גם את המשבר העולמי הגדול ב-2008.

בהשוואה לכלכלות העולם שחוו משברים גדולים, באופן יחסי נראה כי המשק הישראלי חזק ופורח. האומנם? בראייה ארוכת טווח הסיפור שונה לחלוטין אם נשווה את מצבנו משנות ה-70 בהשוואה למדינות העולם המערבי, ישראל בנסיגה מסוכנת בכל הרבדים: צמיחה, יעילות, השכלה, עוני, אי שוויון חברתי ועוד.

לא צריך להיות פרופסור לכלכלה כדי להרגיש את הפער הזה, כיוון שכולנו נפגעים ממנו. המציאות היומיומית הקשה שהיא תוצאה ישירה של הזנחה וטעויות מתמשכות של ממשלות ישראל לדורותיהן, היא זו שהוציאה רבים כל כך לרחובות. כאמור, זו לא אשמתה של ממשלה כזו או אחרת. מדובר בתהליך מתמשך של שינוי בתרבות החברתית ובאווירה החברתית, שהשפיע בתורו גם על מעצבי המדיניות.

רוצים דוגמאות? בבקשה...

 הבה נבחן מספר פרמטרים חברתיים מרכזיים:

1. השכלה: תלמידי מדינת ישראל הם בעלי הציונים הנמוכים ביותר בהשוואה למדינות המערביות המתקדמות וזה עדיין נכון גם אם מנטרלים את המגזר החרדי ואת ערביי ישראל.
   
   אנו שומעים הרבה על "בריחת מוחות" לחו"ל (כיום 25% מכלל המרצים הלא-אמריקאים לכלכלה באוניברסיטאות המובילות בארה"ב הם ישראלים, בעוד שבאקדמיה הישראלית יש מחסור במרצים מסוג זה). אבל מי שמע על כך שבקרוב לא יהיו אצלנו מספיק מורים לפיזיקה או אפילו מהנדסים פשוטים.
   
   אין פיתרון ברור כיצד לשנות את המצב, במיוחד כיון שבמקביל הצלחנו ואנחנו מצליחים לטפח במסגרות מצומצמות מאוד מדענים מובילים האחראים על רבות מההצלחות שלנו. אם העקרונות המיושמים במסגרות העילית החינוכיות הללו בהצלחה רבה, לרבות "גדול חונך קטן", סביבה שמעודדת סקרנות, דגש לא על שינון החומר אלא על התנסות ומחקר היו "מגיעים" לכלל האוכלוסייה – מצבנו היה שונה בתכלית השינוי.
   
   מתחילים להבין את התמונה? מתחילים להבין שגם אם כל אדם יקבל היום דירה וקוטג' מוזל, זה לא יפתור את הבעיה האמיתית של ילדיו כשיגדלו?

2. תשתיות: ואם כבר נגענו בדיור הרי שבעיית הדיור אינה מורכבת כל כך. למדינה יש הרבה קרקעות. ברור שרובן לא באזור המרכז, אך גם איני חושב שכל אחד מתעקש על דירה ברוטשילד. זוגות צעירים בסך הכול רוצים מקום מגורים טוב עם תעסוקה וחינוך טוב לילדים. במדינה בגודלה של ישראל הפער החברתי, כלכלי והתעסוקתי בין הפריפריה למרכז הוא פשוט מגוחך ונובע בעיקר מחוסר תשתיות. מדינות גדולות הרבה יותר פתרו בעיות אלו באמצעות תשתיות תחבורה ותקשורת מהירות, רחבות וזולות. אז למה כאן זה לא קורה?

3. רווחה: לרובנו ברור היום שקיימים מגזרים וקבוצות שונות באוכלוסיה שמקבלות יותר ממה שהן תורמות לחברה. תרבות הקצבאות הפכה לגיטימית, ויותר ויותר אנשים הופכים תלותיים ויוצאים ממעגל העבודה. אינני מתכוון לנכים ולמוגבלים, אלא למעגל שלם של אזרחים המסוגלים לעבוד ושבחרו להיות נסמכים על שולחנה של המדינה.
   
   עוד ברור לנו כי מגמות דמוגרפיות והבדלים, בין מגזרים, בשיעור הריבוי הטבעי, יביאו לכך שבקרוב החלק הנזקק באוכלוסיה שאינו מקבל גישה, הזדמנות או חיוב לתרום לחברה, יהפוך לרוב. במצב כזה אף אחד מאיתנו כבר לא יוכל לחיות פה והמצב היום, עוד ייחשב לנוסטלגיה מוצלחת.
   
   פרופ' בן דוד, ראש מכון טאוב, מגדיר זאת כ"נקודת אל חזור כלכלית", נקודה שאם נעבור אותה במצבנו הנוכחי נצלול אל תוך העולם השלישי. למי שחושב שזה לא נורא כל כך לחיות במדינת עולם שלישי, נזכיר שמדינת עולם שלישי אינה יכולה להחזיק צבא של "עולם ראשון" ובשכונה שלנו מדובר בסכנה קיומית ומוחשית מאוד.

4. הון שחור הוא רעה חולה: בסעיף הקודם דיברנו על כך שאת הכסף שיש במדינה מחלקים באופן לא צודק ועל פי כוחן של קבוצות לחץ כאלו או אחרות באוכלוסיה. אבל מסתבר שההערכות מדברות על כ-25% העלמות מס, כלומר עוד כסף שהיה ניתן לחלק בהנחה וכולם היו משלמים מיסים. בשביל זה צריך אכיפה יותר רצינית ואווירה חברתית שבה מי שמשלם מיסים לא מרגיש שהוא הפראייר היחיד.

הבעיות והפתרונות מוכרים, אבל בלי סולידריות חברתית זה לא יקרה

סך הכול הפתרון לבעיות הנ"ל נראה די טריוויאלי אז למה אף אחד לא עושה עם זה כלום כבר הרבה מאוד שנים? מסיבה פשוטה: כל אחד וכל מגזר דואג רק לתועלת שלו, כמה הוא יכול להשיג כדי לפתור את מצוקותיו מבלי להתחשב בתמונה הכללית. הכנסת במובן זה היא השתקפות של החברה הישראלית ולכן לא מועיל לראות בה גורם מתקן או מקלקל. הכול מתחיל ונגמר במצב החברתי ולכן בשינויו טמון השורש לתיקון כל העיוותים.

דווקא היום כשקיימת התעוררות ורבים מרגישים את ה'ביחד' שנוצר, יש הזדמנות לשנות באמת. לא רק בעיה קטנה כזו או אחרת אלא לשנות ממש, מהיסוד, את התפיסה, את התרבות.

רק אם נבין כולנו שאנו נמצאים בסירה אחת, משפחה אחת. רק אם קובעי המדיניות יפעלו ברוח הזו בלחץ לגיטימי ורצוף מצד האזרחים, יתחולל כאן שינוי אמיתי.

השינוי שנדרש הוא עמוק יותר מדיור או קוטג' מוזל, השינוי הוא שינוי בשיח החברתי, בערכים וזה לא דבר שאפשר לדרוש מהממשלה, לפחות לא לפני שנדרוש זאת  מכל אחד מאיתנו.

צריך לחזור לבית הספר

מחקרים מדעיים מראים שמדינות שאיבדו את האידיאולוגיה שלהם, את האתוס שלהם גורמות לנוער שלהן למלא את החלל בסמים, התאבדויות, אלימות ואלכוהול. אנחנו לא מבינים איך הנוער שנראה שקוע כל כך עמוק בבעיות שונות קם לחיים במלוא תפארתו כשיש מלחמה, רצח של ראש ממשלה או מחאה חברתית – הסיבה פשוטה: הוא פשוט צמא להרגשת היחד, לערבות הדדית, לאידיאולוגיה חדשה.

במחקרים נמצא שהנוער שותה לא כי זה כיף, אלא כדי להצליח לדבר. בני נוער לא מצליחים ליצור אינטימיות ושיחה בלי בקבוק וודקה.

10% מאיתנו מצויים בחרדות כאלו או אחרות, משתמשים בתרופות נגד דיכאון. התרבות שלנו משדרת חסר לך את זה ואת זה ואת זה! וגורמת לכל אחד לטבוע במרוץ האינדיבידואלי האינסופי שמוביל לריקנות. דווקא עכשיו כה רבים אומרים נמאס! מרגישים שהכול רקוב! אולי הם נתלים בסיבות חיצוניות אך למעשה... העם צמא לערבות הדדית.

לשינוי אמיתי בשיח התקשורתי, לשינוי אמיתי בחינוך. כן, חינוך ולא רק השכלה. החינוך צריך לגדל אדם שלם, אדם החי בהרמוניה עם סביבתו, אדם שלא מרגיש שכל יום הוא מלחמה אינסופית מול הסביבה שלו, שלא צריך לקחת קורס בניצ"ן או בקבוק וודקה כדי ללמוד ליצור קשר עם הסביבה.

זהו שורש המחאה, מחאה של רוצים יחד! רוצים פתרון אמיתי לצרכים הבסיסיים ולמצב במדינה.
נמאס מסביבה שמעודדת כל אחד וכל מגזר להלחם רק לעצמו ולקדוח חור בסירה המשותפת שלנו.

כשאתה מסתובב ברחוב, במאהלים ובהפגנות קל לשמוע ששכחנו איך לאהוב, ששכחנו איך לדבר, ששכחנו איך להיות ביחד. אנשים שאין להם על מה למחות אבל יצאו לאוהלים בגלל ההרגשה המיוחדת שישנה שם, של צורך חברתי בסיסי להתאחד, במאבק על שינוי דמותה של החברה הישראלית. אנשים שמשווים אותנו לאימפריה הרומית שעם כל החיצוניות העוצמתית שלה איבדה את הכוח הפנימי.

איבדנו את האיחוד בינינו, את הדבק החברתי שעומד מעל דת, מין, גזע, מעמד חברתי. את הערבות ההדדית שתעשה אותנו לעם.

שינוי אמיתי

איך עושים שינוי אמיתי - בתקשורת? בחינוך? בחלוקת העוגה? רק באמצעות איחוד!

יש כל כך הרבה אנשים טובים במדינה שמוכנים לראות "מעל הפופיק שלהם", שמוכנים להסתכל על טובת החברה כולה. אנשים שמבינים שכדי לבנות עתיד משותף טוב ונכון חייבים להחזיר את הערבות ההדדית כעיקרון בסיסי ומנחה בחיינו ובסדר היום הציבורי.

בואו נאחד כוחות. נפתח לנו חלון הזדמנויות לעשות שינוי אמיתי. אין לנו אפשרות לא לעשות זאת, אין לנו אפשרות לשבת על הגדר. המחיר ילך ויהיה כבד מנשוא. חייבים לשנס מותנים ויחד, סביב שולחן אחד, שולחן המבוסס על עקרון הערבות הדדית. נתחיל להקשיב, לדבר ובעיקר להסתכל יחד למציאות בעיניים.

• מאת: ערן שיוביץ